אני נגנית חליליות וזה מה שאני רוצה לעשות

עודכן: 26 במרץ

שיחה עם דרורה ברוק מייסדת תחרות החליליות הבינלאומית.

על איך בונים קהילה שהיא נישה,

איך מעצימים קהילה בעזרת תחרות ונותנים כלים שמאפשרים לכולם להתפתח ולהתקדם

ואיך מפסיקים להתנצל על נגינה אמנותית מקצועית בכלי שממותג ככלי בסיסי ולימודי.



דרורה ברוק צילום משה האס


איך מבשלים רעיון של תחרות?

מהיכן הגיע רעיון התחרות? מה האינסנטיב שהוביל אותך להניע את הפרויקט היייחודי הזה?

אנשים כיום רוצים לקבל הכל מהר- אינסטנט.

אבל מה לעשות שנגינה זה תהליך ארוך והדרגתי שלא ניתן לקצר?

למען האמת הדברים שנותרו בעולמנו ומחייבים אותנו ללמוד להיות סבלניים לתהליכים - מצילים את העולם, הרי לא הכל יכול להיות מהיר ומיידי.

הבנתי שתחרות יכולה לעבוד, מה גם שראיתי כאלו באירופה.

אין הרבה המיועדות לנגני חליליות וזו היתה הזדמנות.


אז מתי הכל התחיל? מתי התחילה מסורת תחרות החלילית הבינלאומית?

התחלתי ב 2018 בקטן- למעשה זה היה הנסיון הראשוני של הפורמט הזה שצמח מתוך נסיון קודם לשחזר את "הסדנא למוזיקה עתיקה" המיתולוגית.

הזמנו אורחים מחו"ל ובעקבות איזשהו ארוע פוליטי, רוב האורחים ביטלו את ההשתתפות ברגע האחרון.

ובכל זאת החוויה היתה חיובית ומשם זה הלך והתרחב.

שנה לאחר מכן הרחבנו את פאנל השופטים.

פרסמתי שאלון הרשמה והנחתי שיגיעו מחו"ל סביב ה20 נגנים מקסימום.

במשך חודש, 4 פעמים ביום אני רואה הודעה על הרשמה.

אני מייד נכנסת לבדוק ואני רואה אנשים מכל רחבי העולם-

אני מקשיבה להקלטות- ואלו ממש נגנים טובים!

לא צפינו את גודל הארוע ואת גודל האימפקט.



איך זה קרה לדעתך? על איזה צורך התחרות ענתה?

הדור הצעיר הזה, הם נורא נורא רוצים לנגן.

בנוסף, הבנתי שרוב התחרויות מסתיימות בגיל 27

והרגשתי שדווקא בכלי כזה יש אנשים מבוגרים יותר שמעוניינים להכנס לחלק המקצועי תחרותי.

זו הסיבה שהחלטתי שנפתח קטגוריה ללא הגבלת גיל-

לא יאומן מה שקרה שם.

היתה הרשמה מטורפת.


התחרות היא מענה על הצורך באינסטנט- רוצים סיפוק מיידי - אז הנה תחרות עם מקומות ופרסים,

אבל זה בעצם רק התירוץ זה לא העניין עצמו.

נכון שלפעמים המתחרים לוקחים את זה קשה אם הם לא זוכים במקומות או בפרסים שהם רצו וחשבו שמגיעים להם,

ובכל זאת אנחנו ממשיכים בדרך שלנו.


איזה פרסים נותנים בתחרות כזו כדי שבאמת ימשכו את הדור הצעיר?

היה לי ברור שהפרסים צריכים להיות רלוונטיים, פרסים שמפתחים את הנגנים ונותנים להם דחיפה קדימה. חשבתי על פרסים כמו:

כלי נגינה, תווים, קונצרטים והקלטות.



את כתלמידה, השתתפת בתחרויות?

באופן כללי אני מתעבת תחרויות זה דבר לא מוזיקלי ונורא

אבל...

אם עושים את זה נכון אפשר לצמוח מזה.

לקחנו את הארוע הזה כהזדמנות לבניה של המון דברים יפים:

1. הבנתי שמגיעים אנשים מחו"ל. שלא כמו בתחרויות באירופה שאנשים מגיעים ברכבת- מנגנים- וחוזרים הביתה,

לארץ הם מגיעים ו"נתקעים" פה עד סוף התחרות.

הבנתי שצריך לספק להם תעסוקה.

ולכן, ראיתי בזה הזדמנות להפוך את התחרות לפסטיבל של סדנאות כיתות אמן וקונצרטים.

הפסטיבל הזה גרם למתחרים להפוך לחברים, להכיר זו את זה טוב יותר ולפרגן גם בשלבי התחרות.

התחרות והפסטיבל החלו לייצר קהילה פעילה של נגני חליליות.


2. יצירה ישראלית חובה- זו קטגוריה קבועה בתחרות שמטרתה פיתוח תחום המוזיקה הישראלית המקורית לחליליות.

המלחינים של היצירות הישראליות הגיעו לסשן עם המבצעים והקהל, זה תפס תאוצה הולכת וגדלה.

לא מזמן קולגה טאיוונית שלחה לי סרטון על ערב שלם שעשו עם יצירות ישראליות בטאיוואן.

זה מדהים.

מתוך כך נבנתה קהילה,

תחושה של קולגיאליות,

וייב מפרגן ותומך.

התחרות למעשה הפכה להיות תירוץ בשביל להפגש.

אני חיה בשלום עם התחרות כל עוד אני שמה דגש על בנייה והתפתחות של קהילת נגני החליליות.


בעבודתך את מלווה תהליכי למידה מילדים המגיעים ל"חוג", דרך הכשרת מורים ועד נגנים מקצועיים באקדמיה- איפה את ממקמת את התחרות?

הרי את מלווה תהליך ותחרות היא משהו מאוד נקודתי רגעי.

תחרות היא כמו צילום:

היא נותנת תמונה ברגע אחד נתון,

צילום רגע בתוך התהליך.

זה יכול לשמש כרפלקציה ברגע אחד-

איך ניגנת ביום נתון מול חבר שופטים נתון .

התחרות היא לא המטרה היא חלק מתהליך ארוך.


איך מתייחסים לתחרות כרגע בתוך תהליך ארוך?

הדרך היחידה היא לייצר כמה שיותר ארועים.

כל מקום שאפשר ללכת לנגן בו- אנחנו שם.

הכל!

כל רגע כל מקום גם השיעור היחיד עם המורה = ארוע מיוחד,

ולכולם אותה רמת החשיבות.

נכון, צריך לשכנע את התלמידים שזה ככה.

אני מלמדת מורים- להתייחס לארוע בבית הספר באותה הרצינות של תחרות. לחלק אפשר להתייחס כהרצה לקראת...

זה מייצר הרבה ארועים קטנים שיוצרים מוטיבציה לתרגול, ומרגילים את התלמידים להתמודד עם ארועים כאלו ולא לתת להם יותר מדי כוח או חשיבות.



מה הקושי הגדול ביותר שאת רואה היום בתהליך של התלמידים?

במיוחד עם תלמידי אקדמיה- אלה שרואים את עצמם נכנסים לעולם המקצועי,

אני חווה שאצלם כל טעות נחשבת כסוף העולם.

מבחינתם טעות =התנפצות החלומות= משבר ענק.

כשזו המשוואה קשה לייצר תהליך של למידה אמיתית המבוססת על נסיון בהופעות, תחרויות וכו'

קשה מאוד להסביר להם שכשמשהו לא מצליח, זו בעיה ברגע נתון שצריך למצוא לה פתרון,

אבל זה לא אומר עליך כנגן ובטח לא כאדם.

יצירת המרחב בין ה"אני" לבין איך שניגנתי מאפשר יכולת ניתוח והשתפרות בצורה הטובה ביותר.


אני מעולם לא זכיתי בשום תחרות

זה יצר אצלי חיסון וחישול מכשלונות.

אלה שרגילים לקבל פידבקים חיוביים כל הזמן- להם הכי קשה.

ברגע שיש ביקורת הכי קטנה,

מבחינתם זה דבר מעכב שמקשה עליהם להתפתח ולצמוח.


האם את חשה בהבדל בין תלמידים וותיקים לבין התלמידים החדשים?

התלמידים של פעם לתלמידים של היום?

יש הבדל מובנה- אנשים שיש להם פרספקטיבה ואלו שאין להם.

זה קודם כל עניין של גיל ונסיון.

כשיש פרספקטיבה אתה כבר מבין מה המשמעות המצטברת של ארוע מסויים על החיים שלך

ושהרבה פעמים דברים שנראים גדולים ומשמעותיים מתגלים כחסרי חשיבות בתהליך הכולל.


אינטואיטיבית אני מרגישה שהיכולת להתמודד נעשית קשה יותר.

הרשתות החברתיות מייצרות נזק נוראי.

אנשים עסוקים בלשים את סיפורי ההצלחות-

אני רואה את זה בכל הגילאים -

השוואה להצלחות הכבירות של אחרים

כמו בסרט "אמריקן ביוטי"- מתייחסים לבחוץ ומתעלמים ממה שקורה בפנים.

לא רואים את המעבדה אחד של השני רואים רק את התוצרים.

לא רואים בתמונות היפות כמה דם ירק אותו אדם מאחורה עד שהגיע לתוצר המצולם.

הם רואים את תמונת ההצלחה ולא חשופים לדרך וזו אחת הבעיות המשמעותיות של הדור הזה:

שהם חשופים הרבה יותר מדי לתוצרים ופחות מדי לתהליך ולדרך.

חלק מהפתרון- הוא שיעורים קבוצתיים.

אני מזמינה תלמידים לשבת בשיעורים של תלמידים הפוכים מהם.

"וואי לא חשבתי שגם לה יש קשיים..."

חייבים להראות לדור הנוכחי, שזה בסדר לא להיות מושלם.

זו חייבת להיות אחת מהמטרות שלנו כמבוגרים, כמורים, כמנטורים.


אז איך מכניסים מהעולם הסטארטאפיסטי לעולם החינוך שבעצם כישלון זה דבר חיובי ומלמד?

אני מרגישה שכשאין לנו תשובה חד ערכית למה אנחנו צודקים,

חשוב לנו להראות למה אחרים לא צודקים.

אין תשובות חד ערכיות וקשה לנו עם ריבוי דעות.

צריך קודם כל לייצר הסכמה לגבי העובדות ואז לתת מרחב לפרשנות

כשהנרטיב שונה לגבי העובדות, אז האגו נכנס.

ושוב,

הפתרון הוא הרבה ארועים ואז האגו יפגע פחות.

פה יהיה מוצלח ושם פחות והכל בסדר.

הארועים לא מגדירים אותך, את האישיות שלך, והכשרון שלך.

זה לא יכול להיות המהות והעיקר, אבל חייב להיות חלק אינהרנטי מהדרך.


את מדברת על סטודנטים עצלים שלא עושים אפילו צעד ראשון בלחפש חומר או נושא או פתרון.

הם לא תמיד עצלנים,

הרבה פעמים הם מאוד מחוייבים אבל אין להם מיומנויות לפרוט את זה לצעדים הקטנים הנדרשים.

אז אילו מיומנויות כן אפשר לתת לתלמידים כאלו שיהיו רלוונטיות לעוד 20 ו30 שנים?

חשיבה ביקורתית,

עבודה בצוות,

חשיבה יצירתית,

גמישות חשבתית.


דרורה מה יותר חשוב לדעתך, כשרון או התמדה?

ללא ספק התמדה!

בחיים לא בחנתי תלמיד- מי שרוצה מגיע כי מבחינתי מגיע לו.

כולל כאלו ש"נפלטו" ממורים או כלים אחרים.

ועם כולם אני בונה תהליך שיוביל אותם למקסימום תוצאות, לפי היכולות והרצון שלהם.


ושאלת השאלות כמובן- טיפ לתרגול- איך את מצליחה לייצר התמדה בתרגול אצל התלמידים שלך?

להמציא משחק שאנחנו נהנים ממנו!

הרי ברגע שאנחנו קוראים לזה תרגול ישר זה הופך למשעמם ולא מתחשק...

אני בוחרת משחק ממוקד כמו ב"קהילה מנגנת" של עמית גור שעובד על משהו נקודתי-

כמו משחק שעובד על צליל ארוך.

המטרה היא לחזור שוב ושוב ושוב עד שזה מצליח.

אחד הדברים הכי גרועים- שפעם אחת הלך מתוך הרבה שלא, ואז לא חוזרים על זה שוב וזה נעלם.

זה אומר שזה לא נכנס לגוף.

המשחק שאני משחקת עם התלמיידם שלי הוא:

כל דבר קשה צריכים לעשות 5 פעמים מושלם - לא הצליח מתחילים את הספירה מהתחלה.

זה גורם להם לקחת יותר זמן,

להתרכז,

ולהתמקד יותר.

וכמובן להנות מהתרגול.


לראיון המלא אני מזמינה אתכם להכנס לערוץ היוטיוב שלנו:

https://youtu.be/Tb6QlttIKHQ


ונשמח לשמוע מכם מה אתם חושבים על תחרות? זה מקדם? זה חוסם?







4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול