מורה לרגע

נאה אומרת נאה עושה

קפצתי למים לשלושה שבועות

בתוך כיתה של מסיימי כיתות ג' וד'

10 ילדים בכיתה.

היה מורכב.

לקחתי לעצמי פרויקט קיץ

נכנסתי לנעלי מורה בפרויקט ללימוד עברית במגזר הדרוזי.

3 שבועות שהסתיימו לא מזמן.

הסיבה שנכנסתי לפרויקט היה להיות בשטח פחות מוכר.

לצאת מאזור הנוחות,

לצאת מ "הבחוץ"

ולטבול את הידיים ב "באמת".

אני מדברת כל כך הרבה על חינוך - צריך להיות שם באמת

אני מדברת כל כך הרבה על חינוך,

מן הראוי שאחווה גם את המקומות שאני פחות שוחה בהם,

הגיע הזמן שאפגוש את הילדים "של היום" שאני מרבה לדבר עליהם,

ושאבין מה זה להיות בכיתה…

אז נכון זה היה חצי כוח,

כי בעצם מדובר על קבוצה של 10 ילדים מסיימי ג' וד' -

הרבה הרבה פחות מכיתה,

שבחרו,

או ההורים בחרו בשבילם את קורס הקיץ הזה.

התנסות שהעלתה בי הרבה מחשבות

סיימתי 3 שבועות עם המון מחשבות,

ובעיקר המון אמפתיה למורים במערכת החינוך.

האמת שאני מצטערת שלא יצרתי יומן מסע על כל התהליך.

המסע האישי שאני עברתי

והמסע שהתלמידים עברו.

אחת התובנות שלי היא על משמעות התיעוד.

תיעוד בצילומים

תיעוד בכתיבה.

יש לזה כל כך הרבה ערך.

אפשר ללמוד מזה,

אפשר להראות להם ולי את הדרך,

את ההתקדמות.

נתחיל מהדרך

הדרך הפיזית

זו הדרך שבה נסעתי 4 פעמים בשבוע במהלך השלושה שבועות האחרונים:

הכפר הדרוזי בו לימדתי לא כל כך רחוק ממקום מגורי,

ובכל זאת זה דורש סיבוב לא קטן או נסיעה בדרכים עקלקלות.

אחרי פעמיים של נסיעה בדרך הישר,

זו העוקפת ולרוב גם מלאה בפקקים,

החלטתי להיות הרפתקנית ולעשות טיול בכבישים העקלקלים דרך כפרים אחרים.

אחרי החשש הראשוני,

גיליתי דרכים קסומות עם נוף מרהיב.

אזורי מגורים בלי מדרכות,

ועם עליות ועיקולים בזויות לא הגיוניות.

אז נכון זה קצת מפחיד, אבל-

מסתבר שהכל כאן -

ממש מתחת לאף

זו היתה דרך נפלאה לגלות עולם שנמצא ממש כמה דקות ממני.

חצרות מדהימות עם עציצים מרהיבים ופורחים,

בתי קליה עם ריח אמיתי ועם אגוזים טריים שמתאימים בול לגרנולה הביתית.

חנויות מסתוריות של שמנים ומרקחות שהם עושים בעצמם מחומרים טבעיים

ואנשים יפים ומסבירי פנים.

מבחינתי זה היה שווה ערך לטיול בכפרים של איטליה או יוון,

וזה ממש כאן לידי

מרחק של 10 דקות נסיעה.

במעבדה האחרונה של MIA

טל ורון דיבר על "לקחת את דרך הנוף"

לבחור לפעמים בסיבוב הארוך יותר,

לקחת את הזמן ולהתבונן במסביב.

אימצתי את ההמלצה

ובחרתי בדרך הנוף.

זה היה שווה כל רגע.

להיות מורה

הדרך לשם היתה באמת מרחיבת נפש.

בכיתה היה קצת יותר מורכב.

הילדים באמת מקסימים.

הם קוראים וכותבים עברית ברמה גבוהה.

הלוואי עלינו בערבית…

לדבר זה כבר משהו אחר.

"זו ממש חוצפה"

הרבה מאוד א.נשים בחברה הדרוזית מדברים עברית מצויינת.

יש להם גם הרבה מאוד ביטויים שמערבבים עברית וערבית.

כמה פעמים הילדים אמרו לי בכל מיני הקשרים

"זו ממש חוצפה" (על התנהגות של ילד אחר)

לא הבנתי למה הם אומרים את זה,

אני לא משתמשת במילים האלו.

אחרי כמה פעמים שאלתי אותם מאיפה זה מגיע,

והם סיפרו שהאמהות משתמשות בזה לא מעט..

ובכל זאת לקח להם שבוע עד שהתחילו לקבל אומץ לדבר בעברית,

וגם זה אחרי שהתעקשתי שאם יש תלונות-

שיתלוננו בעברית-

זה הרי פשוט מתבקש:)

ריכוז - אתגר האתגרים

יש להם יכולת ריכוז של 20 דקות בול!

לכאורה לא ממש מפתיע,

אני בקיאה במחקרים,

כותבת על זה,

ובכל זאת

לא פשוט לפגוש את זה פנים אל פנים.

כל 20 דקות עשינו סשן קפיצות עם ספירות בקול רם- הגענו עד 10,000!!!

(בשלב מסויים עברנו לספירה במאות)

אחרי כל סשן משחקים הכולל ריקודים, קפיצות וריצות,

הם יושבים ועובדים ברוב קשב,

ובסבלנות.

משחקים זו דרך נפלאה ללמוד

הם מתים על משחקי תפזורת מילים,

הם מאוד נהנו לעבוד כמה ילדים ביחד-

לשתף פעולה

ולעזור זה לזה.

המשחק האהוב עליהם היה "איש תלוי"

והם ממש הצליחו להפתיע אותי

במילים הקשות שהם בחרו.

כמו כל הילדים (אני מניחה) הם אוהבים תופסת צבעים,

המלך/המלכה אמרו

ומשחק הרוח נושבת - שזה קצת כמו משחק הכיסאות

ומשלב גם דיבור וגם תזוזה.

נשמע אחלה,

אבל היה קשה והיו ימים שהיה אפילו קשה מאוד

יש דינמיקות שלא משתנות-

כמו אותו הילד שנחשב "המפריע"

אותו הילד שנחשב "המעצבן"

וגם בקבוצה של 10 קשה להגיע ולשנות את זה.

אין ספק שפרסונליות היא שם המשחק,

הצרכים כל כך מגוונים ושונים,

אבל איך עושים את זה לעזאזל??

הם רגילים לקשיחות ומשמעת,

אין להם באמת יכולות של עבודה עצמית או למידה עצמית.

ועוד לא דיברנו על טלפונים...

טלפונים….

רציתי לעשות שיעור קהות ,

רציתי לנסות להשתמש בכלי הזה

ככלי למידה חוויתי.

אבל

ברגע שהטלפונים יצאו מהתיק,

לא היה עם מי לדבר.

אף אחד לא לימד אותם (עדיין ) שהטלפון יכול להיות כלי ללמידה ולא רק לבהייה.

לסיכום

בסופו של יום,

או יותר נכון 3 שבועות

גיליתי אוצרות ממש מתחת לאף,

גיליתי שלצאת מאזור הנוחות זה קשה

אבל מלמד המון

ובעיקר מותח את גבולות היכולת במובן החיובי.

אין ספק שהם לימדו אותי לא פחות ממה שאני לימדתי אותם.

מאחלת המון הצלחה לכל התלמידים והמורים באשר הם

ובעיקר מסירה את הכובע!