"להמשיך להעביר את השיעורים האלו כמעט כמו לפני 20 ו 30 שנה זה לטמון את הראש בחול כמו בת יענה ולא להבין שהעולם השתנה מקצה לקצה"
יעל מן שחר, חוקרת כבר 7 שנים את הפסיכולוגיה של הטכנולוגיה.
מה זה אומר?
זה אומר שהיא חוקרת את השפעות הטכנולוגיה על החיים שלנו.
המהפכה הטכנולוגית כבר כאן, והאמת שהיא רק בהתחלה שלה
(כן, כן צפויים לנו עוד הרבה אתגרים גדולים ב5 השנים הקרובות)
זה אומר שבכלל לא משנה מה אנחנו חושבים על זה:
טוב או רע,
מצוין או בעייתי,
זה פשוט מה שזה!
ולכן,
כדאי שנתחיל להבין מה המשמעות של חיים בעולם טכנולוגי ומהיר,
איך זה משפיע עלינו מבחינה פיזית ונפשית,
ואיך אנחנו יכולים ללמוד לחיות עם זה בצורה בריאה ומיטיבה.
האמת, כבר עשינו את זה בעבר הלא רחוק -
זה בדיוק כמו מהפכת התזונה הבריאה...
אה, כמעט שכחתי...
הנגנים שביננו- אין לכם מה לדאוג. אתם כבר מסודרים!
האם האצטרובל הוא דומם?
האם האצטרובל דומם? כבר סיים את הקריירה שלו?
האמת שלא.
אם נכניס אותו למים הוא יסגר. אם נשים בשמש הוא יפתח - כך אין סוף פעמים.
יעל משווה את האיצטרובל לעידן הזה.
אין מה להספיד את האנושות כי כולנו "מכורים" .
העידן הזה בתחילתו וכמו שאר המהפכות שכבר היו פה אפשר לעצב אותו ולהתאם את החיים שלנו לשינויים שכאן כדי להישאר.
שהרי בשורה התחתונה כולנו מבינים שזה הולך להיות יותר.
יותר דיגיטלי,
יותר מסיחי דעת,
יותר בכל תחום.
אנחנו בתחילת המהפכה הטכנולוגית, אבל לפני שנכנס לפאניקה,
יש לנו למה להשוות ומאיפה ללמוד: מהפכת התזונה המודרנית
לפחות חלק מהתשובות שלנו נמצאות במה שקרה פה עם מהפכת התזונה המודרנית.
כבר היתה מהפכה כזו והיום היא נמצאת בחלק הטוב שלה,
ניתן להעתיק חלק גדול מהתשובות שאנחנו מחפשים - משם.
אז איך עושים שינוי?
שינוי אומר צריכה נבונה ואחראית.
וכדי לייצר שינוי זה חייב לבוא מתוך הבנה איך זה משפיע עלינו.
אנחנו חייבים להבין כיצד תזונה דיגיטלית משפיעה לנו על המוח.
שני הורמונים המופרשים לנו בגוף בזמן הצפייה במסכים -
ולא משנה אם זה כדי לקרוא מאמר לעבודה או גלילה של הפיד ככה סתם כדי להעביר את הזמן.
כמו סוכר - גם הצטברות של דופמין ואדרנלין חייבים לפרוק!
כשאנחנו רואים משהו מלהיב באינסטגרם זה גורם לשחרור דופמין ואדרנלין בגוף.
כשהגוף מזהה הצטברות של הורמון האדרנלין , הוא יודע שהוא חייב לזוז.
עודף אדרנלין ודופמין הנאגרים בדם, מתחילים לייצר נזקים בגוף- כמו סוכר.
רק שבניגוד לסוכר,
מדובר בנזקים לא רק פיזייים אלא גם מנטליים.
הצטברות של ההורמונים הללו, עלולה להתפרש על ידי הגוף כלחץ וחרדות.
אם ישבנו במשך שעתיים וקראנו מאמר במחשב,
שוב, הגוף מתמלא בהתרגשות - באדרנלין, ועכשיו אנחנו חייבים לפרוק את העודפים.
כשלב ראשון בהתמודדות, אנחנו חייבים להבין שזה התהליך שהגוף שלנו עובר.
אחת הדרכים היעילות ביותר לפרוק את עודפי ההורמונים- היא נגינה.
לפי יעל-
אם יש משהו שהיא היתה ממליצה היום למערכת החינוך זה להכניס שיעור מוזיקה כשיעור חובה
4 פעמים בשבוע!
המסכים מייצרים לנו עודף ברמות הדופמין והאדרנלין בגוף.
אחת התופעות היא סוג של הפרעת קשב נרכשת
כשאנחנו צורכים הרבה מאוד שעות מסך, ושוב, זה יכול להיות גם לצרכי למידה ועבודה,
הדופמין עולה ותוצאה ישירה היא שיכולת ההקשבה שלנו יורדת.
עודף דופמין= להיות עם עודף של "הורמון הקפיץ" בתוך הדם.
גם אם ננסה להתמסר ולהקשיב,
עודף הדופמין מייצר איזשהו אי שקט בגוף שאנחנו לעיתים משליכים על דברים אחרים בשיחה.
לדוגמא- על בן השיח שלנו על אף שזה כלל לא קשור אליו,
ושוב אנחנו חוזרים לנושא פריקת עודפי ההורמונים.
עם רמות אדרנלין כל כך גבוהות,
אחת מהדרכים לייצר קשב היא התאמת העברת התכנים לתדר ההורמונלי הגבוה
גם אם אתה משתמש חכם בטכנולוגיה, מולקלות האויר שאנחנו נושמים מלאות באדרנלין - במיוחד בישראל.
כשנכנסים לשיעור בכיתה הוא לא מותאם לתדר האדרנלין החדש.
ללא קשר האם ילדים צורכים יותר מדי או פחות מדי מסכים,
העולם היום הרבה יותר מהיר משהיה בשנות ה80 וה 90.
לא יתכן שצורת העברת התכנים תישאר כמו שהיתה לפני 20 ו 30 שנים.
ולא- זה לא אומר שהמורה צריך להיות לוליין קרקס בשיעור,
זה כן אומר
שינוי של תדר הדיבור,
דיוק במילים,
אינטונציה מגוונת,
חיתוך דיבור,
דימויים,
פניה לאזור הדמיון,
ושימוש בטכנולוגיה: סרטון, אפליקציות וכו'
כדי לרתום ולייצר את הקשב הראשוני אצל "אנשי האדרנלין."
חשוב שנכיר במציאות: ילדים היום נמנעים ממפגש עם שיעור שלא מותאם אליהם בתדר
כשילד מחכה לשיעור: בהפסקה או לפני חוג כלשהו, סביר להניח שהוא יהיה במסכים.
ברשתות החברתיות,
משחק, אפליקציה.
הם נכנסים לשיעור בתדר אדרנלין 8. כשהם מקבלים מורה בתדר 2-3 .
הפער הזה הוא בלתי נתפס.
מעבר לקושי של המורה לתפוס את הקשב של התלמיד הזה,
בלוטת האדרנלין סמוכה לבלוטת הקורטיזול- הורמון הלחץ, והרבה פעמים מפעילה אותו.
פער כזה ברמות התדרים עלול לייצר אצל הילד לחץ ותחושה של חרדה.
ילד כזה ימנע ככל האפשר משהות במקום שמייצר אצלו תחושות קשות כאלו.
אם אנחנו רוצים לשרוד את המהפכה,
אנחנו חייבים לסגל צורת דיבור המתאימה לתדר העולם החדש,
ולהפסיק "לגרור רגליים"
אנשים שימשיכו לחשוב ו"לזרום" תוך כדי הדיבור לדבר עם "אה" כל שתי מילים,
לא יוכלו לשרוד את מהפכת העולם החדש.
זה תדר נמוך מדי ולא ניתן יהיה לייצר איתם תקשורת.
לחיות בעולם כל כך מהיר ובתדר כל כך גבוה,
ורוב היום להיות במערכות לא מותאמות הנמצאות בתדר כל כך נמוך,
מייצר דיסוננס גדול ובעיקר תסכול גדול אצל הילדים.
זה לא יאומן אבל לוקח לנו מעל 20 דקות להכנס לתהליך ריכוז עמוק - Flow
ריכוז עמוק בו אנחנו נמצאים עם משימה קצת מאתגרת - לא יותר מדי,
במקום בו נעים לנו ואנחנו נכנסים לריכוז עמוק ותחושת זרימה,
אפילו איבוד זמן וריחוף.
למצב הזה קןראים flow מונח שתבע פרופסור מיאלי לפני 20 שנה.
הכניסה לריכוז העמוק הזה תלויה ב4 גורמים עיקריים:
מה רמת המוטיבציה לשיעור,
התאמת גודל האתגר לילד שאמור לבצע אותו (שיהיה קצת מעל הרמה שלו כיום),
עיצוב סביבת הלמידה כך שתכיל כמה שפחות הסחות דעת,
והאם תדר האדרנלין של המורה והילד נמצאים בסקלה דומה.
היום זה תהליך שהפך להיות נדיר ביותר, ואחד הגורמים העיקריים המפריעים לילדים להכנס למצב הזה בשיעורים,
הוא אנחנו המבוגרים...
יש צורך לייצר, לעצב, סביבה כמעט סטרילית כדי לייצר ריכוז עמוק והגורם המפריע הראשי הוא הטלפון הנייד גם אם הוא על התרעות שקטות.
הטלפון חייב להיות בתוך התיק, לא נראה לעין.
רק ככה יש סיכוי שנצליח להגיע לרמת ריכוז עמוקה בזמן השיעור ובבית בזמן האימון.
השלב הראשון בדרך לריכוז העמוק הוא אימון שריר המונוטאסק (mono task)
רוב האנשים איבדו את היכולת להפעיל את שריר המונוטאסק -
היכולת לבצע משימה אחת מהתחלה עד הסוף, בצורה יסודית.
שיטת פומודורו ודומות לה למעשה מאמנות את שריר המונוטאסק שלנו בעזרת ביטים קצובים מראש
של עבודה ממוקדת.
אחרי שאימנו את השריר אנחנו יכולים לעבור לשלב הבא וזה הFlow - הריכוז העמוק.
זה כבר למתקדמים:)
ילדים מנגנים = כרטיס לוטו לחיים כבוגרים
ילדים מנגנים רוכשים כבר מההתחלה את היכולת להפעיל את שריר המונוטאסק,
לימוד הנגינה והתרגול מאמנים אותם למעשה לנהל זמן, להתרכז בדבר אחד, ולהיות סבלניים לדרך.
אלו מצרכים שהופכים נדירים יותר ויותר,
כשיהיו בוגרים הם יהיו זן נדיר ומאוד מבוקש בשוק העבודה ולא משנה באיזה תחום יבחרו.
לסיכום,
איך צריך להיראות שיעור מותאם לעולם החדש?
שיעור יהיה חייב להתחיל קודם כל בהכנסת חמצן לדם ופירוק האדרנלין והקורטיזול שמגיע איתו הרבה מאוד מהפעמים.
בעזרת תזוזה,
על ידי נשימות,
2-3 דקות תרגול מיינדפולנס-
כל דרך שמכניסה חמצן לדם ומפרקת את עודפי ההורמונים.
דבר שני, המורים יהיו חייבים להיות מאוד מדוייקים:
לפתוח בתדר גבוה כדי לקבל קשב מהתלמידים,
לתת תקציר של 3 משפטים מה עומד לקרות פה עכשיו (כמו בכל כתבה שאנחנו קוראים),
לא להתעסק בתחילת השיעור בלוגיסטיקות, הודעות וכו'
לשמור על אינטונציה מגוונת,
פאוזות בדיבור,
לדעת בדיוק מה אנחנו רוצים לומר ומה המטרה - מה הפואנטה של השיעור.
ובנוסף, אנחנו חייבים לייצר ולעצב סביבת לימודים מותאמת עם כמה שפחות הסחות.
ילדים בשנות ה80 וה90 אהבו בדיוק מה שהילדים היום אוהבים.
השינוי בין הדורות הוא בעיקרו הורמונלי- הילדים היום נמצאים ברמת הורמונים הרבה יותר גבוהה.
ולכן, אנחנו חייבים לשנות את אופי השיעור.
לתת חוויות קטנות של הצלחה,
מנות חשיפה קטנות יותר - "בייטים",
בהמשך ניתן יהיה להגדיל את המינון.
והדבר האחרון - שילוב בין טכנולוגיה לכאן ועכשיו:
להיעזר באפליקציה המלווה את האימון בבית,
פתיחה של השיעור בקטע מדהים של מישהו ברשתות החברתיות.
כל דבר שירתום את הקשב והמוטיבציה.
ככה תראה למידה בעתיד.
העוצמה של השיחה עם יעל - מטלטלת.
מצד אחד אני חושבת שרובנו יודעים את עיקרי הדברים,
מצד שני העצימות והתחזיות קדימה - הרבה מעבר למה שאנחנו מוכנים להודות.
קל לנו לברוח למחשבה שזה משהו שיחלוף, שהעולם יחזור אחורה.
אז זהו שלא...
מה מהדברים שהועלו בפוסט הזה תוכלו לקחת איתכם להוראה או להורות?
את השיחה המלאה עם יעל והטיפ לתרגול והתמדה תוכלו למצוא בערוץ היוטיוב שלנו.
יעל מן שחר היא מרצה בינלאומית,
בעלת שני תארים, שני ילדים,
שני סמארטפונים
וחברת "האצטרובל הכחול" אחת.
לפני מספר שנים החלה לפתח טכניקה אימונית חדשה, שמטרתה לעזור לאדם להתמזג בצורה נכונה ומאוזנת עם הסביבה הטכנולוגית המתפתחת ומתקדמת בקצב מהיר.
ליעל מגוון הרצאות המועברות בטכניקה סיפורית ובצורת מופע אינטראקטיבי המלווה בהומור, תוכן הנשען על מחקרים מדעיים פורצי דרך וכמובן המון אופטימיות לצד כלים יישומיים פשוטים, שיאפשרו לכם להתנהל נכון יותר בעולם הטכנולוגי בו אנחנו חיים.