חודש פברואר כבר פה וזה חודש הקהילה של MIA.
לשמחתי צביקי מורן הוא הראשון שקפץ למים
ונמצא פה כדי לספר לנו על הדרך המיוחדת שלו שרובה מתוארת כ"במקרה..." ועל הדברים המיוחדים
שהוא פיתח וממשיך לפתח ולשכלל במסגרת החיים שמובילים אותו.
נעים מאוד צביקי מורן
בן 38 גר בגבעת נילי -
מקום ירוק, קסום ושקט עם נעמה בת הזוג וצ'יפ הכלב.
צביקי מנגן בקרן יער "כלי רגיל סטנדרטי שמוצאים בכל פינה:)..."
כמו הרבה מהמרואיינים שלי גם צביקי הגיע למה שהוא עושה לא מהמסלול הסטנדרטי
"הגעתי לאקדמיה ולא הכרתי אף אחד.
לקח זמן להכנס ל"פנימה" של העולם הזה."
צביקי הגיע ממשפחה נהריינית שלא ממש בענייני המוזיקה - עד היום אף אחד חוץ ממנו לא מנגן
ובכל זאת על אף שהם לא מבינים בתחום הם זרמו עם הבחירות והרצונות שלו,
כשהוא זה שמתווה את אבני הדרך.
זה התחיל מהאורגנית, עבר לחלילית (כמה צפוי)
ואז הראו לו את השבלול ממתכת וואוו...
זה מגניב ומלהיב.
מה שבעיקר החזיק אותו היה מרכז המוזיקה שהקים אריה כפיר ז"ל בנהריה.
דמות מיתולוגית.
חלק משמעותי מהמרכז היתה תזמורת כלי נשיפה נפלאה
שמשכה את הילדים להצטרף, והיתה הדבק.
הדבק שהחזיק אותם ודרבן להמשיך ולהתמיד.
מכיוון שלא היתה הרבה מודעות בבית - גם לא היתה לצביקי איזו שגרת אימונים מרשימה,
אבל בכיתה ט' כשהמורה שלו ראה שבכל זאת הוא מתמיד וקצת בעניין הוא התחיל להביא לו יצירות להאזנה.
דיסק צרוב של מאהלר - הסימפוניה ה5
מורה בינוני מלמד, מורה טוב מסביר, מורה מצוין מדגים, מורה מושלם מעורר השראה?
כל מורה מחכה לרגע מכונן,
למשהו הקטן הזה שפתאום "יפתח את הראש" של התלמיד.
שאלת השאלות היא איך מצליחים לייצר את האקטיביות של התלמידים
להניע את הסקרנות, את הרצון להתחיל "לחפור" ולחפש בעצמם?
אני מחפשת את הנקודות האלו שאנחנו כמורים יכולים לשחזר,
ודווקא צביקי מספר שלא היה לו שום קשר מיוחד למורה,
המורה כמעט לא ניגן לו בשיעור - ואולי דווקא מתוך הריק הזה - נוצר החיבור העמוק לכלי.
החיבור העמוק הזה הוביל לרסיטל בקרן אבל מכיוון שכבר היה קצת מאוחר,
לתזמורת צהל הוא לא הצליח להתקבל.
על אף השירות הקשוח במשטרה הצבאית, הבילוי והמעברים בין בית כלא אחד למשנהו,
הקרן היתה כבר חלק משמעותי מחייו.
צביקי המשיך להגיע לחזרות התזמורת בנהריה, הצטרף לנסיעה משמעותית ומרגשת של התזמורת לברזיל,
המשיך לנגן ו"על הדרך" גם הגיע ליעקוב קלינג ז"ל מורה הקרן האגדי.
מתי הגיעה ההחלטה להפוך את זה למקצוע?
הוראה קבוצתית של קרן יער ועדיין להשאר בחיים
כמו שצביקי מספר, ברגע שהקרן כבר היתה שלו ובנפשו,
דבר הוביל לדבר בלי הרבה כוונה, בלי שהוא ידע לאן הוא "אמור" להגיע או מה המסלול "המקובל"
החיים פשוט הובילו אותו בטבעיות.
אבל איך מהמקום של הביצוע מגיעים להוראה קבוצתית של קרן יער?
להכנס לבית ספר יסודי עם כל הרעש ההמולה וחוסר המוזיקליות:)
להוראה בקבוצות קטנות ועדיין להשאר להשאר בחיים.
קודם כל הוא נהנה - וזה כבר מפתיע וחוצמזה השמועות אומרות שהוא ממש עושה קסמים.
הילדים נחשפים לקרן היער במקביל לכלי נשיפה נוספים בכיתה ד'.
מתוך 60 ילדים 6-7 ילדים בוחרים בקרן כל שנה ואותם מחלקים ל2 קבוצות קטנות.
"נכון שהילדים לא מכירים את הכלי,
אבל יש בו משהו מגניב
כל פעם שאני פותח את הקרן זה הוואו הראשון
ואחרי שאני מוציא צליל אחד מגיע הוואו השני."
"כמו שאני התלהבתי הם מתלהבים והאתגר הוא לשמור על ההתלהבות הזו."
איך מלמדים קבוצה הטרוגנית כלי כל כך מורכב?
אני מגיעה מהמקום שמבקר את תוצאות ההוראה הקבוצתית.
מטרת ההוראה הקבוצתית היא לייצר חשיפה של הילדים לכלי הנגינה ולכוון את אלו שרוצים וזה מתאים להם לעבר הלימודים הפרטניים במרכז המוזיקה.
הרבה פעמים אנחנו רואים ילדים שבמהלך התקופה של הלמידה הקבוצתית רוכשים הרגלים לא נכונים,
אחיזה מעוותת,
הפקת צליל לקויה
ואז צריך להתחיל את כל התהליך מחדש.
בנוסף לזה,
קצב ההתקדמות מאוד שונה מילד לילד וזה גורם להתפשרויות בלתי פוסקות בקצב הלמידה.
איך בכל זאת מפצחים את האתגר הזה?
להפוך את הפערים לתכנית פעולה
צביקי רואה באתגרים אפשרות לבניית תכנית עבודה מסודרת.
אי אפשר לעשות copy paste מהוראה פרטנית לקבוצתית.
לעבוד לאט! ולגלות סובלנות.
לעבוד רחבי - לחלק את השיעור לחלקים מאוד ברורים- לייצר רוטינה ברורה.
חלוקת השיעור לאינטרוולים
בנוסף, הוא פיתח מבנה סדור של השיעורים:
פתיחה - מה שלומכם היום?
חימום - סדרת תרגילים קבועה שהולכת ומתרחבת.
מעבר על תפקידי התזמורת.
לעבור על היצירה.
מקבוצות בקרן יער - לתזמורת
צביקי עובד לאט בלי שום ציפייה לתוצאה מסוימת, אלא לצעד הבא בדרך.
עם הזמן הוא גילה שב-"לאט הזה" מתקדמים הרבה יותר ממה שחושבים
ועם השיטה הזו הוא התחיל השנה לעבוד בתזמורת בית הספר.
לאט ובסבלנות זו מילת המפתח.
לא לבוא עם ציפיות אלא עם המון קשב לשטח,
לנסות,
לשים לב מה פחות עובד,
להתייעץ,
לשפר לשכלל,
לחזור לשטח ולהתנסות -
סטארטאפ אמיתי שמכבד את עצמו.
בסוף אהבה היא כל הסיפור
טיפ לסיכום
אחד האתגרים הגדולים הוא לגרום לתלמידים להתאמן בבית,
במיוחד כאשר ההורים לא תמיד נמצאים בתמונה.
הטריק שצביקי מצא הוא לייצר ארועים קטנים - להוליד כמה שיותר דברים קטנים שהתלמידים ירצו לעבוד בשבילם
זה מייצר מצב שחלק מהדרך היא ההתכוננות ולא רק הנגינה בקונצרט עצמו.
אני רואה הצאן
משמעת...
אחד מהאתגרים הכי גדולים בעבודה קבוצתית בטח ובטח אם אנחנו מגיעים כמורים למוזיקה ונגינה ולא ממתוך החינוך.
כשיש סדר קבוע בשיעור זה כבר לא על המורה, אלא כמו שצביקי אומר - "הוא רק רואה הצאן שמוביל את העדר"
ועל זה עוד תהיה שיחה נוספת בהמשך:)