הפיל הלבן שבחדר - לך להתאמן!

נושא תרגול ונוער מעסיק אותי מזה שנים כאמא לילדים מתבגרים וכמוזיקאית במערכת החינוך המוזיקלי.

אחד האתגרים הגדולים שחוויתי באופן אישי וגם ראיתי סביבי היתה נשירה מאסיבית של תלמידים במעבר לחטיבת הביניים. כמו במוזיקה כך גם במחול ובסביבות משיקות נוספות.

הטכנולוגיה המתקדמת וזמינות המידע שינו את צורת החיים של כולנו

אם פעם היינו חייבים לעשות מאמץ כדי להגיע למידע, להרחיב אופקים, ולחוות חוויות, כיום הכל נעשה בלחיצת כפתור. אנו חיים בעולם של סיפוק מידי.

בני נוער הנדרשים למאמץ לאורך זמן בכדי לחוות התקדמות ותוצאות משמעותיות בתחום מסוים גם אם בחרו בו, חווים פער עצום בין שגרת חייהם הרוטינית, בין המרחב בו הם חיים,

לבין הדרישה לפעולה הדורשת מאמץ ואורח רוח בכדי לרכוש מיומנויות ולחוות הישגים.

מה זה אומר?

שהם לא חווים באמת את הקשר בין מאמץ להישג

בעולם שלנו היום, שהפך להיות עולם כל כך מהיר, מיידי .

עולם של נראות ותוצרים -

זה גם אומר שהחוויה סביבנו היא בעיקר של הצלחות ענקיות וכמעט אין סימן ורמז לדרך, למאמץ, לזמן ותשומת הלב שהוקדשו כדי להגיע לאותה התוצאה.

זה לא משנה אם זה למאכל טעים במיוחד,

לעבודת אמנות,

להצלחה בספורט,

ליכולת לנגן על כלי,

או לכתוב שיר

או כל דבר אחר.

בואו נתחיל קודם כל בלהבין למה כל כך קשה לתרגל:

1. המוח ההישרדותי שלנו - הוא מסתכל כאן ועכשיו הוא לא מסתכל על העתיד.

2. העולם שבו אנחנו חיים: הטלפון ושאר המסכים והרשתות החברתיות שהם חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים שלנו והיכולת לתקשר החוצה. תמיד יהיה "משהו" שיקפוץ, שיסיט את תשומת ליבנו, שיגזול את הזמן שלנו.

3. הורמונים - כן יש לנו בעיית הורמונים - לכולנו. המסכים מעלים אצלינו את הורמון הדופמין והורמון האדרנלין. ככל שנצרוך תוכן רועש יותר על מסך קטן יותר שני ההורמונים האלו יעלו מאוד יצכן וגם יפעילו את הורמון הלחץ - הורמון הקורטיזול. מה זה עושה לנו? זה מקשה על הריכוז, זה מקצר את הקשב שלנו, זה מקשה עלינו להכנס לעבודה עמוקה וסבלנית.

4. עולם של נראות ותוצרים. אנחנו לא רואים את התהליך וכן מתפתים לחשוב שהכל עובד מייד וישר.

5. מהיר ומייד. כמו שכבר הזכרתי - הסבלנות שלנו לתהליכים הולכת ומתקצרת ובנוסף, זה מצג השווא שאנחנו רואים סביבנו.

6. עכשיו בואו נוסיף לזה את כל הטוב שקיבלנו בחודש אוקטובר: מלחמה, אבדן, כאב, חוסר וודאות מה יקרה מחר, לחץ, מעבר לסביבת מגורים חדשה בלית ברירה, פחד.

רק להסתכל עלכל הרשימה הזו וכבר נראה שאין לנו פה הרבה סיכוי...

זה הזמן לשאול שאלות לא פופלריות

מה המשמעות של תרגול בעולם שהשתנה?

האם בכלל צריך לתרגל?

מהם הערכים של תרגול ארוך טווח, והאם נכון להתעקש עליו?

האם אפשר לרתום את בני הנוער ללמידה ותרגול שיגיעו מתוך מוטיבציה פנימית שלהם?

נתחיל בלהבין מהו תרגול.

על פי המילון העברי תרגול משמעותו פעולה חזרתית כדי לרכוש מיומנויות.

אני מניחה שאת זה רובנו כבר יודעים.

השאלה המעניינת יותר היא מה ניתן לקבל מעצם הפעולה החזרתית מעבר למיומנות עצמה.

הרי לחזור שוב ושוב על אותן הפעולות לאורך זמן, זה לא פשוט.

לפעמים קשה ומתסכל, מעייף.

בעולמם של בני הנוער- עולם של נראות בו אין מקום להראות קושי, כשלון ותסכול החסם לתרגול הוא עצום.

קל ונוח להשאב לפסיביות של צפייה בעשייה של אחרים.

נראה שיש את מי "שיש לו את זה" והכל הולך לו בקלות ובטוב. ומי "שאין לו את זה" לעולם לא יצליח.

בעולם של נראות ורייטינג אנו חווים את התוצאה ולא את הדרך:

הדרך כוללת את השגרה המעייפת,

הקשיים,

התסכול

והיא זו שמוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו ומאפשרת לנו להתפתח ולהתקדם.

והנה פה נגעתי בעוד סיבות למה לא לתרגל:

כי תרגול נשמע לנו מעייף, חזרתי, עבודה שחורה אולי אפילו משהו שקשור לאחריות ולעולם המבוגרים.

המיתוג של זה לא משהו בלשון המעטה...

כדי ללמוד לנגן - חייבים לתרגל באופן יומיומי.

כשאנחנו מדברים על שיעורי נגינה או רכישה של כל מיומנות - התרגול הוא הכרחי.

מה קורה בעצם כשאנחנו לא מתרגלים:

עבור התלמיד.ה-

השיעורים נהיים חזרתיים,

משעממים,

הרבה פעמים מתחיל גם לופ של רגשות אשם וחשש שאני מאכזבת את המורה שלי

תסכול, חוסר התקדמות ובמוקדם או מאוחר זה יגרור פרישה.

יש פה גם הורים שמשקיעים הרבה משאבים על כל פעילות העשרה כזו, וכשהם רואים שאין התקדמות, או שהם צריכים להפוך להיות השוטרים בבית - גם הם יתייאשו בסופו של דבר.

ומה קורה לנו המורים?

• חוזרים שוב ושוב על אותו הדבר.

• מתוסכלים.

• משעמם לנו ללמד בצורה כזו.

• הביקורת העצמית שלנו מרימה את ראשה - איך יכול להיות שזה לא מצליח?

• רגשות אשמה מגיעים יחד עם הביקורת העצמית.

• תחושה של חוסר מימוש עצמי מקצועי. הרי לא בשביל זה הגענו ללמד נגינה.

• מפתחים כעס (על התלמיד.ה, ההורים, המערכת, על עצמינו).

אז מה בכל זאת אפשר לעשות עם זה?

שאלה מצויינת.

5 שלבים לעיצוב התנהגות - בנייה של הרגלים קטנטנים בקלות

כדי שהתלמידים שלנו יוכלו לרכוש הרגל של מגע יומיומי עם הכלי, לבנות חיבור רגשי לכלי ולמוזיקה,

אנחנו נבנה את זה לאט ובקטן עד שזה יהפוך לשיגרה יומיומית ולא משא ומתן.

1. אנחנו מתחילים בקטן. מצמצמים את פעולת האימון למינימום. למה?

• כי הצלחה מובילה להצלחה. תחושת ההצלחה מיד מוביל לרצון לחוות אותה שוב.

• ההצלחה קטנטנה הזו, מייצרת תחושת ביטחון ומסוגלות .

• כשזה קטן, קל יותר לחווט את המוח שנגינה = כיף ומשהו קל ומהנה.

• כדי לייצר מקבצי הצלחות קטנות.

2. להצמיד לשגרה - להצמיד את האימון למשהו שכבר קבוע ביומיום.

• אחרי שאני עושה... (עוגן קבוע)  אני עושה... (מתאמנת, פותחת את הכלי)

השגרה יכולה להיות גם הודעה מאמא או אבא, שיחת אלפון, צלצול קבוע של תזכורת.

העוגן הוא למעשה הטריגר. הוא מזכיר לנו שישר אחרי שזה קורה, אנחנו ניגשים לכלי הנגינה שלנו.

3. להתאמן על הטריגר:

• להתאמן רק על הטריגר והפעולה שצריכה לבוא אחריה (בלי האימון).

מיד אחרי שאני מצחצחת שיניים בבוקר אני ניגשת לכלי שלי.

ואז אתאמן רק על המעבר מהכיור לכיוון הכלי כמה וכמה פעמים.

4. לחווט להנאה:

אנחנו רוצים שהמוח שלנו יחבר את האימון עם הנאה. יש לנו דרך פשוטה מאוד לעשות את זה -פשוט לחייך לרגע.

• בסיום האימון לחייך/ לתת כיף/ להדביק סמיילי/ לסמן ביומן “וי”.

• למיטיבי הלכת: לחייך ברגע שהטריגר - התזכורת לאימון מגיעה, לחייך תוך כדי האימון וגם בסופו.

5. לחבר ל”למה”:

כדי שנרצה לעשות את כל הפעולות האלו קטנות ככל שיהיו, זה חייב להתחבר לאיזושהי שאיפה גדולה יותר.

• לחבר ליעד, לשאיפה - למה אני רוצה לדעת לנגן על הכלי הזה?

• לעזור בבניית ה”למה” - לבנות ולהעמיק את החיבור הרגשי לכלי, לצליל, ולקשר הבינאישי איתנו.

לסיכום

לסיכום וכדי שיהיה גם לנו "למה" שלנו מאוד ברור

למה כל כך כדאי לבנות את הרגלי התרגול - אני רוצה להזכיר מה הפעולה החזרתית הזו מאפשרת:

1. פעולה חזרתית מאפשרת יצירה של קשרים נוירונים חדשים במוח (Dr. Dan Siegal)

2. פעולה חזרתית מאפשרת תבנית חשיבה מתפתחת (Carol Dweck)

3. פעולה חזרתית מאפשרת למידה מתוך עשייה והתמודדות עם קשיים, היא מאפשרת יצירה של גמישות מחשבתית ובכך בונה חוסן.

דווקא בגיל ההתבגרות , גיל מלא בחסמים, התנגדויות, כאוס רגשי ופיזי, יש משמעות נוספת לתרגול ארוך טווח.

הוא מאפשר רכישת מיומנות, מפתח חוסן מול קשיים אתגרים וכישלונות והופך למיומנות חשובה בארגז כלים עתידי כבוגרים.

תרגול לאורך זמן מאפשר לחוות את הפרטים הקטנים, מפתח מגוון של מדדים ורגישויות לבחינה עצמית ולבחינת העולם סביבנו. הוא מאפשר לנו ללמוד את עצמינו לעומק, להגיע לנקודות מאתגרות ולרגעים של הצלחה. הוא מאפשר חוויה של העולם במגוון צבעים ולא רק בשחור ולבן, ובגיל כל כך מורכב כמו גיל ההתבגרות הוא מאפשר יכולת להתגבר על מכשולים וקשיים.

בואו לא נשכח שתרגול הוא למעשה מסע: הוא מאפשר להסתכל על הפרטים הקטנים צעד אחר צעד, יחד עם האופק והתמונה הרחבה יותר. למסע אין סוף, וזה בדיוק הזמן להתחיל.

אין דבר חזק מזה כדי לייצר תקווה ואופק גם בימים של חוסר וודאות קיצוני ומורכבות כל כך גדולה.