זו היתה אהבה ממבט ראשון, יותר נכון מהשיט הראשון
איכשהו הגיע אלי הזדמנות להתנסות בחתירה בסירת דרגון.
מה זו סירת דרגון? סירה כמו סירות העבדים של פעם:)
20 חותרים וחותרות יושבים בזוגות על דרגשים מעץ - כל אחד בצד אחר.
חלק חותרים בימין חלק בשמאל
והכל חייב להיות מתוזמן בצורה מושלמת!
מה בכלל לי ולחתירה?
לא חשבתי את עצמי כיורדת ים מדופלמת,
פעם כילדה מאוד צעירה למדו אותי לגלוש על גלשן רוח,
אבל אף פעם לא ממש סבלתי את כל הלוגיסטיקות הנלוות לארוע הזה וגם יש משהו שמפחיד אותי בים הפתוח
מן יראה שכזו לטבע.
אני אוהבת לצעוד על החוף, לנשום את הרוח, לראות את המרחבים
אבל מכיוון שאני לא גרה קרוב לים, רוב הזמן אני "מתקמצנת" על זמן הנסיעה ולא מגיעה מספיק לבקר את המרחבים האלו.
פה היה משהו אחר, שילוב שלא הכרתי
וששבה את ליבי מייד-
מספיק כדי לקום בימי שישי מוקדם בבוקר,
להגיע כשחושך ואפילו קר בינואר ופברואר, ולהרגיש שזו המתנה הגדולה של השנה האחרונה בחיי
להיות מסונכרנת עם הטבע, לדעת לעבוד עם הרוח, עם הגלים עם העונות.
הקשב והמקצב שבו את ליבי
בחתירת הדרגון יש שילוב יוצא דופן בין
קשב אישי מאוד מאוד גבוה,
תשומת לב לפרטים הקטנים,
ריכוז,
עבודה פיזית,
עבודה טכנית חכמה,
הבנה בסיסית בסודות הים, הרוחות והגלים.
והיכולת - אפילו צורך להכנס למצב כמעט מדיטטבי כדי לשמור על קצב וסנכרון, על עבודה נכונה.
זה לא כל כך פשוט...
יש אנשים נוספים בים ששוחים, גולשים, חותרים,
סירות, אופנועי ים, חבורות דגים כסופים שקופצים מול העיניים.
כדי להצליח להניע את הסירה, לכוון אותה,
כולם חייבים להיות מאוד נוכחים ברגע, להניח בצד את המחשבות הרגילות שמתרוצצות להן בלי סוף בראש.
קבוצה שמתפקדת כגוף אחד
בחתירה הזו יש שילוב מאוד מאוד ייחודי , שאני רואה אותו כאחת מהמיומנויות הגבוהות ביותר:
אישי מול קבוצתי.
אני מול עצמי מול האתגרים האישיים הפיזיים והנפשיים
ואני כחלק מקבוצה.
הסנכרון שלא יכול להיות מושתת על ראייה ולא על שמיעה אלא על תחושה
בדיוק כמו בהרכב קאמרי שעובד כבר שנים ביחד.
שהנשימה ומנוד הראש אומרים הכל,
שלא צריך יותר מזה.
שמכירים כל כך טוב אחד את השני, את הניואנסים הקטנים
שכשמישהו מפספס כניסה או תו או קצב, לשאר ההרכב יש את היכולת המדהימה להיות בשבילו,
להיות רשת הביטחון ולהכניס אותו בצורה בטוחה ומדוייקת למקום הנכון.
והכל קורה בזרימה מלאה, מדוייקת, בצורה הכי טבעית.
חיבור של קצב
איך הסנכרון הזה קורה בים?
בעזרת הקצב.
החותרים בקדמת הסירה קובעים את הקצב של החתירה:
את קצב "ההילוך הראשון" שמעביר את הסירה ממצב סטטי לתנועה.
את השמירה על קצב קבוע ואת ה"פינישים" בעיקר בתחרויות.
כדי לקבוע קצב של סירה שלמה חייבים לחוש אותה- זה אומר את החותרים האחרים - בלי שרואים אותם.
לפעמים יש עזרה בצורת מתופף שיושב בחרטום ולוקח חלק בהובלה,
יש את ההגאי או ההגאית מאחור שתפקידם לאזן, לכוון ולעזור ולפעמים להיות ה"מנצח" על תזמורת החותרים.
אבל בסופו של דבר הסירה השלמה - 20 חותרים וחותרות חייבים לתפקד כהרכב סופר מיומן
בהקשבה מלאה וסנכרון מושלם.
עוד משהו על קצב על סירה ועל קבוצה:
בסירה יש משמעת ברזל (לפחות משתדלים - בכל זאת ישראל ההטרוגנית והיפה)
אחת הסיבות היא חוסר היציבות של הסירה -
אין לה שום דבר שמאזן אותה מלבד משקל החותרים והחלוקה המאוזנת שלו לאורך ולרוחב הסירה.
לכן, כל תזוזה קלה יכולה לגרום להתהפכות.
ובכל זאת חייבים להחליף צדדים כדי לאזן את עבודת השרירים של הגוף,
אז לומדים ממש כמו במוזיקה לעשות החלפות, לדעת לבקש בלי מילים אלא בסימנים מוסכמים.
אז איך בכל זאת מגבשים קבוצה בלי יותר מדי מילים?
בעזרת קצב.
החיים שלנו מבוססי קצב,
פעימות הלב שלנו.
ובדיוק בגלל זה, קצב משפיע ישירות על "מערכת ההפעלה" שלנו.
הוא משפיע על הקוגניציה שלנו,
והנטייה הטבעית שלנו היא להסתנכרן לקצב קיים.
בנוסף, לקצב יש תכונה מחברת המאפשרת בנייה של קבוצה ותחושת שייכות.
לא מעט מחקרים עוסקים בנושא של קצב כאמצעי לחיבור, גישור.
זו הסיבה שעובדים בגנים ובכיתות בפעילויות של קצב - צעידה, ריקוד,
ומשחקי קצב מגוונים.
לדעת לתת הכל - עד טיפת האויר האחרונה
ישנן תחרויות.
אני לא רואה את עצמי כאשה תחרותית, מעולם לא הרגשתי כזו.
אולי אני תחרותית מול עצמי, אף פעם לא מול אחרים.
אני מאוד טובה בהתמדה גם כשקשה.
אבל פה הקבוצה הוציאה ממני תכונות שלא הכרתי.
היא לימדה אותי לתת הכל,
ממש הכל עד הסוף וקצת יותר.
למדתי את הגבולות האמיתיים שלי - ואיך אני מרחיבה אותם.
היא לימדה אותי מה זה ללכת עד הסוף, להנות מזה ולדעת גם להתאושש מזה.
כמה קל לצאת מגדרי למען אחרים... הרי זה סיפור חיינו:
מה לא נעשה למען הילדים שלנו, למען ההורים, למען החברים:)
זה גם הזמן לספר שעכו דולפינס היא אחת מהקבוצות המובילות בארץ ובעולם.
ואיכשהו זה אף פעם לא היה העניין...
עם כל הרצינות יש זמן לשטויות
קבוצת עכו דולפינס היא קבוצה מאוד ייחודית בנוף.
חברי וחברות הקבוצה מגילאי 16 ועד 70+
נשים, גברים נערים ונערות, יהודים, מוסלמים, נוצרים דתיים וחילוניים,
עולים חדשים ועכואים ותיקים.
כדי שכל הדבר הזה יעבוד יש משמעת - לפחות משתדלים,
וכשיש תחרויות יש משמעת ברזל,
אבל. לנו המוזיקאים יש מה ללמוד:
עם כל המקצועיות, התחרותיות, הרצון לבנות משהו סופר רציני וחזק,
יש זמן לשטויות,
וזה חלק מובנה מאופי הקבוצה הזו.
יש זמן לריקודים, לשירה, לצחוקים וזה לא מוריד מהערך והמקצועיות - דווקא ההפך.
המשחק בין נוקשות לגמישות,
בין צחוק לרצינות, בין זמן ביצוע לזמן חפשי,
בין דיוק ושאיפה לשלמות לבין זמן למידה והתנסות.
לסיכום
החיים הובילו אותי לים, לחתירה.
מעבר לתחביב החדש, לקבוצה הנפלאה,
זה לימד אותי על עצמי,
על שבירת גבולות,
על חיבור בין א.נשים, יצירת קבוצה ושייכות
על להיות הרכב מסונכרן בין ים גלים ורוח
ועל כוחה הממגנט של הטרוגניות אנושית.
את הפוסט הזה אני יושבת וכותבת בימים של געגוע גדול.
האימןן האחרון שלנו היה ב6/10 שבו גם חגגתי יומולדת עם שתי חברות נוספות,
והשאר היסטוריה.
בתקופות כאלו מדהים איך אנחנו מתרגלים כל כך מהר לחוסר
ומנרמלים את הלא נורמלי.
לפני יומיים "הכרחתי" את עצמי לעשות סיבוב בעכו ליד הים.
היה כבר חושך, הים סוער ומהפנט, רוח חזקה ושמיים מדהימים ביופיים.
וכמו תמיד הים הביא איתו מרחב.
מרחב נשימה,
מרחב למחשבה וליצירה.
מרחב של אנרגיה מתחדשת
תחושה על העוצמות של הטבע שאיכשהו בימים האלו מעוררת בי תקווה גדולה.
והיה שם גם געגוע גדול לשגרה הרגילה של ימי שישי בבוקר.
כן, התמונה הזו צולמה בעכו...