מוזיקה זה בפנים.
להגיע לנקודות הכי עמוקות, לדעת להתבטא משם.
לדעת לקחת את כל מה שאת מוצאת שם בפנים וליישם על היצירה תוך כדי הנגינה. מה שנקרא הביצוע.
זה מה שלימדו אותי כל השנים.
דברים שלימדו אותי על מוזיקה
לימדו צליל וטכניקה, לימדו על התקופה, על המלחין, על החוקים שבעל פה, לימדו מה מותר ומה פחות, ומתי מותר להשתמש במה שפחות, ועד כמה להשתמש בזה כדי שזה יהיה כמו תיבול אקזוטי.
לימדו על הכלים של התקופה, איך היו בנויים, איך נשמעו, איך ניגנו בהם, ואת זה הייתי צריכה לנסות ולחקות.
ואז הגיעה הפיסקה המוזיקלית, והמשפט, והפרק, והיצירה כולה.
וכשבניתי את כל אלו, הייתי צריכה להפוך אותם לשלי, וזה קורה דרך הבפנים, דרך הקרביים. ובכל גיל יש קרביים בגודל אחר, או יותר נכון אומץ או תעוזה מסוג שונה של חפירה בתוך הקרביים האלו.
כשצעירים ממש, זה לפעמים ממש אינטואיטיבי וככל שמתבגרים זה נהיה מורכב יותר יחד עם המורכבות הרגשית ההולכת ונבנית.
זה מה שלימדו אותי.
וכשבאים להופיע? אז צריך לקחת את כל הדבר הכל כך אישי שבניתי ולהוציא אותו החוצה.
פעם אז לפני שנים, לפני העולם הדיגיטלי, דיברו ולימדו איך להופיע.
מורים שלי דיברו על ג'סטות.
מה יותר מדי, מה פחות מדי.
כמה תנועות לשלב בנגינה - כמובן הכל תלוי תקופה וז'אנר.
מתי יותר מאופק ומתי פחות.
זה היה אי פעם, כשהאימון היה בחדרי חדרים וההופעה היתה הופעה- אירוע מיוחד ושם הכל היה צריך לצאת. לחלק זה היה טבעי ואותנטי, ולחלק זו היתה מיומנות נרכשת.
לפעמים אמיתי ולפעמים קצת פחות.
והיום - ההופעה היא החיים עצמם וחדר האימונים הפרטי הופך לציבורי
מאז העולם השתנה.
אנחנו בעולם של בחוץ, דור של נראות.
דור שלא תמיד יודע מה לעשות עם עצמו כשמימד הנראות חסר.
הרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים, יותר נכון לליבת החיים.
זה דור שנולד לתוך מסכים, חי ונושם אותם. מגדיר את עצמו דרכם.
והאמת, שכולנו נדבקנו בזה בצורה כזו או אחרת.
על המסכים והרשתות נאמר ונכתב הרבה.
יצירת הפרופיל החברתי המושלם, האפשרות להיות הפנטזיה ולהתרחק מה"אני" שבמציאות.
הכוח העצום והמניע של:
"מה יחשבו עלי"
"איך אני אראה בעיני אחרים"
"מה יגידו"
כיון שדעתו של האחר היא החשובה בסופו של יום, לעיתים נדמה שזה הופך את הכל למעין הצגה אחת גדולה.
אם נוסיף לזה את המורכבות של גיל ההתבגרות, עם רשתות חברתיות ובלי- חשיבות תחושת השייכות, להיות כמו כולם, ומה יאמרו- היא עצומה.
רק שבדיגיטל, כמו בדיגיטל- הכל גדול יותר, חשוף יותר , הכל הרבה יותר. וכשזה מגיע לתצוגה העצמית ברשתות החברתיות, הצגת התדמית המושלמת יכולה להרגיש כחוסר אותנטיות- בואכה צביעות.
הכלים החדשים של הדיגיטל לתרגול, חזרתיות ושיעמום בריא
המסכים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, ואני תוהה כיצד ניתן לרתום דור של נראות וסיפוק מיידי לתוך תרגול, חזרתיות, שעמום בריא, אין ספק שלכלים הדיגיטליים הכל כך נגישים ולנראות צריך להיות תפקיד משמעותי.
כשאנחנו רואים ילדים מול המסך וכלי נגינה, אל תגידו להם "תסגרו את המסך" אלא תשאלו את עצמכם 2 שאלות:
כיצד ניתן להשתמש בכלים הדיגיטליים וברשתות החברתיות על מנת לרתום לעשייה ולהוציא מהפאסיביות?
כיצד אפשר לרתום אותם לתהליך של השראה ובניית מוטיבציה פנימית?
סביר להניח שהילדים עצמם יראו לכם אפליקציות ללימוד מוזיקה וכלים טכנולוגים חינמים שהם מצאו לטובת תרגול ועניין מוזיקלי, וכשאתם מסתכלים על האפליקציות הללו, תזכרו שגיימיפקציה יוצרת עניין ללמידה.
הופעה של מוזיקאים ברשת: תרגול, אימון, הופעה, בגד ים, אימון עם כלב על הרגליים
לפני כמה ימים במסגרת החיפושים אחרי השראה, עבור עצמי, עבור תלמידים, עבור לוחות ההשראה והאתגר שאני כל כך מאמינה בהם כדרך ליצירת מוטיבציה פנימית,
במהלך שיטוטי בנבכי האינסטוש והטיק טוק התחלתי לראות נגנים צעירים יותר ופחות מצלמים את עצמם מתאמנים, מנגנים, מראים את החלקים הסיזיפיים, מראים את הפאשלות. פתאום ראיתי דברים שהרגישו אמיתיים שמאפשרים חיבור והזדהות.
אחת הקבוצות המדהימות שמצאתי נקראת @talented_musicians
יש שם נגנים מכל הסוגים: נגני על, נגנים סמי, דוגמנים ודוגמניות, וילדים צעירים שפשוט מתאמנים ומשתפים. החלק המדהים הוא שיש להם עשרות אלפי עוקבים.
לא הכל יפה ולא הכל נעים לאוזן. מה לעשות, אימון בצ'לו על 3 צלילים מתוך הקונצ'רטו מס' 1 לצ'לו מאת שוסטקוביץ - לא ממש עושה לי את זה. ובנוסף לכל הצרות, השלושה וחצי צלילים האלו גם חוזרים על עצמם עוד ועוד שאפשר להשתגע...
התגמול על השיתוף יוצר מוטיבציה להתאמן
מדהים כמה הם נהנים לשתף, וכמה הם מוכנים לעבוד על זה. הרי ברור שזה לא אלתור של הרגע, הם מתאמנים, מצלמים כמה פעמים עד שמצליח, אבל נראה שהתגמול על השיתוף בדרך שלהם ובתוצאות שווה את זה. נגנים בלי פוזות.
המשוואה החדשה אומרת יותר אותנטיות = יותר עוקבים. לפעמים אלו שלושה צלילים של שוסטקוביץ, לפעמים קטע חמוד לקריסמס, ולפעמים פסקה של מוצרט.
אפקט ההעצמה הדיגיטלית על התרגול והנגינה
לסרטונים האלו יש אפקט עצום עבור אלו שמצלמים ועבור הצופים. לא סתם יש לנגנים האלו עשרות אלפי עוקבים.
הם מהווים השראה לנגנים אחרים שעוברים את אותו התהליך עצמו, השראה להתנסות ביצירות, כלים, ז'אנרים חדשים. הם דמות להזדהות, הם מודל לחיקוי - חלום לשאוף אליו.
גיל ההתבגרות הוא גיל מלא ביצירתיות וזמן מצוין לבחור תחום ולהתחיל להעמיק בו .
אז אילו ממיומנויות השיתוף, האימון והנגינה מחזקות אצל הנגנים?
מוטיבציה - ההקלטה של הסרטונים מייצרת מוטיבציה עצומה לנגנים המקליטים את עצמם. קודם כל, צריך שיהיה משהו מוכן להקלטה - זה דורש אימון, מאמץ, פיתוח מיומנויות מעבר לנגינה עצמה, וזה מזין את עצמו.
התמדה ואינטרקציה חברתית - התגובות של הקהל, ה"לייקים", השאלות, האינטראקציה וכמובן כמות העוקבים ההולכת וגדלה. זה מזין את עצמו-מדרבן לעשות עוד ועוד, לגוון ולהשקיע. זה דורש התמדה וזה דורש המון עבודה.
שימוש בטכנולוגיה ואוטודידקטיות - היום כל אחד יכול להקליט, לצלם להעלות לפלטפורמות השונות. אין לזה עלות וזה נגיש. הרשתות החברתיות הופכות במקרה הזה לכלי מצוין שמעלה את המוטיבציה לתרגול והתמדה.
יצירתיות ויזמות - הנגנים הצעירים כבר לא מחכים, או חוששים מהקונצרט החצי שנתי, הם מתרגלים נגינה אבל יותר מזה, הם מתרגלים את מיומנויות ההופעה בקונצרטון קטן שיש להם שליטה מלאה על התוכן, על האורך, מתי ואיפה, מי יראה ומי לא.
החלק הנפלא הוא שההתקדמות והתרגול הופכים להיות לגמרי שלהם.
האחריות והניהול של כל הדבר הזה הופך להיות שלהם בלבד.
לא של ההורים, לא של המורים - הם בעצמם.
לסיכום: סיפוק מיידי אינו מתנגש עם רכישת מיומנות עמוקה
אז מוזיקה זה באמת בפנים? האימון בחדרי חדרים? כן אבל…
העבודה השחורה, החזרתיות, מציאת האינטרפטציה האישית, רובם ימשיכו להיעשות בלי שנראה, ואם ישתפו אותנו במשהו, זה יהיה בחלק קטן מאוד מהעבודה, בטח לא בהכל.
מצד שני, אם נמשיך לחשוב שהכל צריך להיות בפנים, שנפריד בין התהליך לתוצר, כנראה שנאבד הרבה מאוד נגנים פוטנציאליים בדרך.
אנחנו חיים בעולם של סיפוק מיידי, ולעיתים נראה לנו כאילו זה מתנגש עם רכישת מיומנות עמוקה ואמיתית.
זה לא באמת כך, דווקא במקרה הזה, הרשתות החברתיות והעולם הטכנולוגי הוא לטובתנו.
היכולת למצוא אנשים כמונו, שעושים את הדברים שאנחנו אוהבים, שמנגנים בכלי שאנחנו אוהבים, שאנחנו יכולים לצפות בהם ולקחת מזה איזשהו רעיון לעצמנו, להזדהות איתם להרגיש מחוברים אליהם אפילו שלא פגשנו אותם מעולם בעולם הפיזי.
קהילה דיגיטלית של נגנים, כמשל לרסיטלים חצי שנתיים שמתרחשים יום יום
זו בניית קהילה וזו מתנה עצומה ליכולת ההתמדה וההתקדמות.
התגמול שהם מקבלים מלהצליח להקליט משהו שהם מנגנים, התגמול על כך שהם משתפים קטע אפילו אם הוא לא מושלם ומקבלים תגובות - הוא עצום. זה לא פחות מקונצרט אמצע שנה אולי אפילו יותר. ולא צריך לחכות חצי שנה, זה לבחירתם ולשיקולם ובעיקר בשליטתם וניהולם.
החלק הכי יפה זה שלא חייבים להראות תוצר מושלם גמור, אפשר להראות חלקים, אפשר להראות תהליך ולפעמים זה הרבה יותר מתגמל מאשר הגמור והשלם.
כל אחד בדרכו שלו, בוחר במה הוא רוצה לשתף.
ועכשיו המיקרופון עובר אלייך:
אשמח לקרוא בתגובות לפוסט איפה הדיגיטל פוגש אותך בתהליך הלמידה?