נוער, נוער, נוער
הם נולדו לעולם דיגיטלי.
קוראים להם digital native, דור הזכוכיות השבורות, I-Gen, דור המסכים, דור הסלפי ומה לא….
אומרים שהם חיים בהפרעת קשב תמידית,
זקוקים לסיפוק מיידי, והנראות ברשתות החברתיות היא הדבר המשמעותי והמניע ביותר בחייהם.
ואז הם מגיעים לגיל ההתבגרות ותוסיפו לזה עוד קצת:
מרד, מורכבות
או יותר נכון כאוס רגשי,
האתגרים החברתיים:
חיפוש אחר קבוצת השווים,
הפחד מחריגות
הרצון להיות כמו כולם,
ועכשיו נראה אתכם מצליחים לרתום אותם ללמידה:)
כל עוד הלמידה היא בשיטות "העולם הישן": הירארכיה מאוד ברורה -
מורה שאומר לתלמיד מה לעשות, איך ומתי - הסיכוי קטן,
אבל כשמתחילים להשתמש בכלים שלהם, בשפה שלהם,
פתאום היצירתיות פורצת החוצה ודברים מדהימים קורים.
איך הראש שלהם עובד?
לפני שנה לקחתי לי כאתגר לנסות ולפצח את הנושא של תרגול ובני נוער.
בתרגול אני מבינה. אני מגיעה מעולם המוזיקה, החינוך,
הייתי שם מעל 20 שנה.
אני בעצמי מנגנת כבר 40 שנה, ראיתי מה עובד ובעיקר מה כבר לא.
בני נוער? יש לי 4 כאלו בבית ולא היה לי שמץ של ספק שאני לא מבינה את הדרך בה הם חושבים.
לעיתים נדמה שבינם לבין חשיבה אין כל קשר…
החלטתי שפרויקט הסיום בתואר השני בבצלאל, זו סיבה מספיק טובה לבחון את הנושא מקרוב וגם מרחוק.
מקרוב, היה לדבר עם מורים בבית הספר ומחוצה לו,
מנהלים במערכת החינוך הפורמלית וגם בזו הבלתי פורמלית-
חוגים למיניהם, מאמנים בתחומים מגוונים, חוקרי חינוך ועוד.
רובם הצביעו על המסכים כרעה חולה שיש להוציא מחיינו וייטב כמה שיותר מהר.
ככל שהתרחקתי מאנשי החינוך הפורמאלי,
כך התמונה החלה להשתנות והתובנות החלו להיות מעניינות יותר.
בשלב האחרון של המחקר אחרי שאספתי את כל המידע מהספרות ומהשטח,
הלכתי לשוחח עם בני נוער עצמם - ואלו היו שיחות משנות חיים עבורי.
פתאום, כל הפאזל הזה התחיל להתחבר לכדי תמונה אחת בהירה.
הדור הזה שנולד עם המסכים ביד, הוא דור אוטודידאקט,
בעל יכולות חשיבה אקלקטיות ויצירת הקשרים רחבים ועצמאיים.
חשיבה אקלקטית , יצירת הקשרים רחביים ועצמאיים?
מה זה אומר?
זה אומר שבמבחני האוריינות שעושים להם בכיתה ז' לצורך מיפוי,
ישנן 3 רמות בהן בודקים אותם:
אוצר מילים בסיסי,
הבנת הנקרא,
ויצירת הקשרים מורכבים מתוך הטקסט.
כאשר ראיינתי את האחראית על מבחנים אלו באחד מבתי הספר,
וניסינו לפרוט את האמירה לפיה לדור הזה אין כל יכולות אורייניות ושהן בנסיגה מתמדת משנה לשנה,
היא למעשה העלתה את העובדה המוזרה שאכן בקטגוריית אוצר המילים והבנת הנקרא רואים ירידה מתמדת, אך החלק שנחשב מורכב יותר- יצירת ההקשרים- דווקא הוא לא נמצא בירידה.
"מה זה אומר" שאלתי?
והיא ענתה- "אין לי מושג. העליתי את הנושא למפקחת, והיא אמרה שצריך להתעקש ולהמשיך בשיטות שלנו." (ועל נושא התעקשות וחינוך מבטיחה פוסט נפרד).
אצל אותה אחראית, דווקא עלו שאלות נוספות לגבי הדרך והתוצאה ושבוודאי יש צורך לחשוב מחדש על העניין.
האם יש לנו את הכלים למדוד את היכולות וההשגים שלהם?
אצלי זה דווקא התחבר לראיון שערכתי עם מעין רוגל - סופרת, תסריטאית ומפצחת סיפורים,
שנראה כי פצחה את צורת החשיבה של בני הנוער.
מעין הסבירה לי שאנחנו "המבוגרים", לא מודדים את בני הנוער במדדים רלוונטיים,
אלא במדדים של העולם הישן שבינו לבינם לא נשאר הרבה.
מעין שלחה אותי לעשות ברור מעמיק אצל הדרג הצבאי הבכיר.
היא הציעה לי ללכת ולדבר עם מפקדי הסייבר של 8200.
"הם פיצחו את צורת החשיבה שלהם - הם למדו איך לאתר אותם במהירות ואיך ללמד אותם במהירות".
וכך עשיתי,
והגעתי לאחד ממפקדי העבר של סייבר 8200 שהיום אמון על חממת סטארטאפים מהמובילות בארץ.
חייבת לציין שכבר בשלב הזה הרגשתי שאני מתחילה להסתכל על הכל מזווית אחרת, חדשה.
כשהרגשתי מספיק חזקה ובשלה (וגם הדד ליין לחלק המחקרי הלך והתקרב…)
העזתי ויצאתי לפגוש את המתבגרים עצמם.
בשלב הראשון בחרתי לפנות לבני נוער שמצטיינים בתחום כלשהו:
מדעים
אמנות
ספורט
מוזיקה
אמנות
ומדעי הרוח
הם היו כבר בשלהי שנות התיכון,
אבל ידעו לספר לי מצוין מה גרם להם לקחת את הצעד הנוסף של ההעמקה בתחום שלהם,
והבחירה שעשו היתה ממש בשנות חטיבת הביניים.
בשלב השני, פניתי למתבגרים "רגילים" כאלו שאין להם תחום עניין מרכזי בו הם משקיעים שעות נוספות.
הממצאים מהשיחות איתם חזרו על עצמם ולא משנה מאיזה תחום הגיעו, מאיזו עיר או בית ספר.
אל תגידו לי מה לעשות! תהיו שם בשבילי, תעזרו לי, תהיו מנטורים.
תציבו לי רף גבוה, אל תוותרו.
תציבו מטרה ברורה ותנו לנו למצוא את הדרך להשיג אותה. יש לנו שיטות משלנו, תנו לנו לנסות.
תהיו מודל להשראה. זה מייצר המון מוטיבציה.
חווית אימרסיב (חוויה אופפת) להשתמש בכמה חושים בבת אחת. לצייר ולשמוע פודקאסט על הצייר, לכתוב ולהוסיף אפקטים קוליים מהטלפון. פה השמיים הם באמת הגבול.
להיות חלק מהתהליך. תשתפו, תנו מקום גם לדעות, צרכים ורצונות שלנו.
תסתכלו אתם על התהליך, ותלמדו אותנו להסתכל ולכבד את התהליך ולא רק על התוצאה. זה מאפשר לנו לאתגר את עצמנו בלי חשש.
הסתכלות ותגמול על הצעדים הקטנים שעושים - כמו בכל אפליקציה שקיימת היום. הכיבושים הקטנים שמייצרים את הרצון להמשיך ולא לוותר גם אם יש מעידות בדרך.
השימוש בפלטפורמות שהם רגילים אליהן כמו כתיבה בבלוג, שימוש באימוג'ים, משפרת בצורה משמעותית את המוטיבציה ואת התוצאות.
והחלק המשמעותי ביותר: היכולת להתייחס לכשלון בצורה עניינית ולא רגשית. כיצד ניתן ללמוד מהטעויות ולהבין שכשלון הוא רק עוד צעד בדרך.
את התובנות האלו אפשר לקחת וליישם בכל תחום הוראה שהוא.
ואולי המהות האמיתית היא שאנחנו כבר לא מורים להם אלא לומדים איתם?