מוטיבציה, מסוגלות ובעיקר חינוך

זה סיפור מרתק של פגישה בין

אשת מדעי הרוח,

מורה למחול,

מנהלת מרכז מחול ומוזיקאית שהתיישבו לזום ביחד...

מסתבר שבסופו של יום,

כולנו- כל אלו העוסקים בחינוך,

אלו העוסקים בהקניית מיומנויות לילדים, בני נוער וסטודנטים -

מתמודדים עם אותן הדילמות,

ובעיקר עם ההכרה שחייבים לשנות.

הילדים של היום הם לא הילדים של פעם,

it is what it is

ולנוסטלגיה במקרה הזה אין מקום.

הילדים של היום נולדו לעולם של היום.

הם זקוקים למיומנויות בסיסיות של

חשיבה ביקורתית,

יכולות חברתיות,

יכולת למידה עצמית,

התפתחות ומסוגלות

בדיוק כמו שהיו זקוקים להן פעם.

האמת,

אולי אפילו יותר.

אז במה הם שונים?

בתדרים ההורמונליים שלהם המושפעים ישירות מצריכת מסכים,

בעובדה שהם נולדו לתוך עולם שהויזואליזציה בו היא מרכיב מרכזי,

שהם גדלים בעולם של סיפוק מיידי,

ושידע כבר מזמן הוא לא כוח-

הוא נגיש, והם מגיעים אליו במאית השנייה.

ובכל זאת עם כל הטוב הזה,

הם חווים הרבה מאוד חוסרים ופערים,

המייצרים הרבה מאוד תופעות לוואי.

ככל שנשכיל להבין מה הצרכים שלהם,

מה החוזקות שלהם, ואיפה המקומות בהם הם צריכים עזרה ותגבור,

כך נוכל לתת להם מעצמנו את המיטב.

והרי לשם כך התכנסנו...

לא ככה?

הזמנתי 3 חברות לקפה בזום

ד"ר יעל יוסטוס סגל

מורה במגמה למדעי הרוח בבית הספר למדעים ואמנויות של העמותה למצויינות בחינוך (יאס"א),

אחראית ומלווה את עבודות הגמר בתחום מדעי הרוח,

חוקרת ומפתחת תכניות לימודים, ומעבירה הכשרות מורים.

שולמית בר גיא

אחת ממורות המחול המודרני המובילות בארץ,

למדה ורקדה בארץ ובחו"ל,

מלמדת בתכנית הבינלאומית של להקת המחול הקיבוצית.

מורה באולפן למחול - מטה אשר - געתון ומגישה לבגרות.

שרון הדס,

מנהלת האולפן למחול מטה אשר - געתון - מזה 17 שנה,

מייסדת קבוצת המצויינות האזורית בהובלת האולפן למחול מטה אשר - געתון, ולהקת המחול הקיבוצית.

ואני- גילי יגר

מוזיקאית, מנהלת עיצוב וחדשנות והמייסדת של MIA Israel.

המשותף לכולנו-

החיפוש אחר הדרך הנכונה להקנות מיומנויות ברמה הגבוהה ביותר.

ואם אנסה להגדיר את זה טוב יותר,

ה- שאלה המעסיקה את כולנו,

כל אחת והתחום שלה.

כיצד ניתן לייצר מוטיבציה,

כיצד ניתן לבנות תחושת מסוגלות,

ושאיפה למצויינות?

בואו נתחיל מהמילה "האסורה"- מצויינות

מה זה אומר מצויינות?

מה ההבדל בין הצטיינות למצויינות?

מצויינות מאפשרת להיות בתוך סביבה של תלמידות ותלמידים המעוניינים ליותר:

יותר מחוייבות,

יותר אתגרים,

להרחיב את היכולות והגבולות העצמיים,

לצאת מאזור הנוחות.

התלמידים הללו הם לא תמיד התלמידים המצטיינים,

הם כן חוד החנית במיינדסט-

ברצון ללמוד ולהתקדם.

ראינו שמוטיבציה היא הדבר הראשון המנבא הצלחה

מה זה מצויינות בבית ספר למצויינים?

מצאנו שני רכיבים שיכולים לנבא הצלחה:

לא ידע ראשוני,

לא ידע כללי - דברים שבעבר חשבנו שרלוונטיים.

אז מה כן:

כדי להגשים חלום צריך מיומנויות

אבל קודם כל צריך "למה" אחד משמעותי

ישנן סיבות מגוונות שבגינן מתחילים,

לוקח זמן עד שכל תלמיד מגבש את ההחלטה להשאר ולהתמיד,

ואז מפתח את ה"למה" המיוחד שלו.

השלב הזה בו ה"למה" מתגבש הרבה פעמים נסתר מהעין.

לא תמיד נדע לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת בה התלמידים עוברים מהמוטיבציה החיצונית-

אמא ואבא שאמרו,

הרצון להיות כמו חברות נוספות וכו',

לבין הרגע בו זה הופך להיות לגמרי שלהם.

אין ספק שברגע הזה יש המון קסם,

והשאיפה של כולנו היא להוביל אותם לשם.

להיות רקדן - אפילו מתחיל,

ללמוד מדעי הרוח ולכתוב עבודת גמר- דורש המון עבודה

הסיבות הראשוניות חייבות להיות מספיק חזקות כדי להצליח להתמיד,

חייבת להיות בזה אהבה או תשוקה מצד אחד,

מצד שני זה הופך להרגל ולחלק אינהרנטי מהחיים,

חלק מהמסגרת.

ליצור משמעות אמיתית בחיים

לא תמיד אנחנו יכולות להבין את המוטיבציות,

להבין מאיפה הן מגיעות.

יש ילדים שמחפשים את האתגר,

שמחפשים את הריגוש גם אם זה לא המקום החזק שלהם,

אולי דווקא בגלל זה...

האתגר

הרבה תלמידים מחפשים שמישהו יאתגר אותם.

גם במהלך המחקר שלי המילה הזו עלתה לא פעם על ידי התלמידים שראיינתי:

תאתגרו אותנו

תציבו לנו רף גבוה

אל תוותרו לנו!

אבל כמו בכל דבר גם באתגר יש אתגר...

להצליח להתאים את גודל האתגר,

את גודל המשימה.

להבין מה יחשב הצלחה ומה יחשב כישלון.

נראה שפה טמונה אחת מנקודות המפתח לפיתוח המוטיבציה הפנימית

והמחוייבות לתהליך הלמידה.

תהליך פרסונלי ותפקיד הקבוצה

הקבוצה היא ה game changer,

אם למדנו משהו בשנים האחרונות,

זה שלקבוצה יש תפקיד מכריע בתהליך של כל תלמיד ותלמידה.

מצד אחד הקבוצה בנויה מאינדיבידואלים,

שכל אחד ואחת מהם צריך את ההתייחסות האישית,

את ההתאמות האישיות לתהליך הפרטי שלו.

פרסונליזציה בחינוך הפכה כבר למילה שגורה בפה של כולנו.

מצד שני,

אנחנו רואות צורך הולך ומתגבר בבנייה של קבוצה תומכת,

קבוצה שמצד אחד דוחפת קדימה ומצד שני תהווה רשת בטחון.

קבוצה שתהיה קהילה ותהיה בה תחושת שייכות לכולם,

בטח ובטח כשאנחנו מדברות על גיל ההתבגרות.

תמיד נראה את אותם האינדיבידואלים שרוצים לרוץ קדימה,

שהמטרה שלהם כל כך חזקה-

הם לא יתנו לקבוצה לא טובה להכתיב להם את הדרך.

אם יש משהו שאולי לא ברור לילדים היום,

זו ההבנה של חשיבות של הקבוצה.

קבוצה כנגינה בהרכב- מיומנות חדשה לחיים

קבוצה בריאה- זה לאוו דווקא החברות הכי טובות.

מדובר ביכולת הכלה,

היכולת לאזן,

להתגייס ולגייס אחת את השניה כשצריך,

וזה מאפשר לכל פרט בקבוצה להתפתח.

זה לא ויתור.

הן יודעות שכל אחת תקבל את מה שהיא צריכה מהקבוצה בתור שלה.

אז איך בונים קבוצה?

האם יש לנו בכלל השפעה על איכות הקבוצה?

נראה שזה תלוי אך ורק בנו המורים.

אנחנו הדוגמא ואנחנו המאפשרים.

הם מגיבים לנו ואלינו.

איך בכל זאת אנחנו לא מצליחות עם כל הקבוצות?

זו מיומנות שאנחנו בעצמנו צריכות לרכוש.

בכל קבוצה יש לכל אחד ואחת אישיות משלו,

לפעמים המגוון הזה יוצר מורכבות לא פשוטה.

אין ספק שאנחנו צריכות לפתח מיומנויות נוספות, למצוא כלים נוספים -

כדי להצליח וליצור איזון בתוך המורכבות.

תיעדוף של תלמיד - הורג קבוצה

זה משפט מאוד יפה ואני בטוחה שכולנו מסכימות איתו,

אבל מי מאיתנו לא מכירה את החיבור האינטואיטיבי לתלמיד,

את הפניה המיידית אליו באופן אינסטנקטיבי בכלל לפני שאנחנו חושבות,

את המבט שמופנה אליו או אליה כשנחנו שואלים שאלה?

מי איתנו לא מכירה את התלמיד שתמיד ירוץ אחרינו בסוף השיעור, כדי לשאול רק עוד משהו אחד

או יחפש את החיזוקים החיוביים?

פה נכנס התרגול, המיומנות שאנחנו צריכים לרכוש כמורים -

התרגול של להסתכל על כולם,

לתת לכולם מקום והתייחסות שווה בתוך הקבוצה

גם התלמידה ההססנית צריכה לדעת שרואים אותה

ושלדברים שלה יש ערך!

איך מייצרים קבוצה שמייטיבה עם החברים בה?

שוב אנחנו חוזרות ליכולת של הקבוצה

להכיל את המגוון,

את השוני,

ולסבלנות שלנו המורות לכל אחד ואחת בתוך הקבוצה.

דומה מאוד להורות...

איך אנחנו מובילים כל אחד מחברי הקבוצה לממש פוטנציאל,

להגיע לחלום,

להאמין בהם באמת ולתת להם את התחושה הזו.

לתת להם את תחושת המסוגלות,

ולא לעשות במקומם.

קורונה- חוויית תופעות הלוואי

יש תחושה של פגיעה במיומנויות חברתיות,

יש תחושה שאין אמון בקבוצה,

שהכל הוא "לבינתיים", כי אי אפשר באמת לדעת מה יקרה הלאה.

אחד האתגרים הגדולים הוא החזרת האמון בקבוצה,

החזרת הבטחון.

יש תחושה שנפגעה המוטיבציה,

על אף ההתגייסות המאוד מהירה להתאמות בזמן הסגרים.

תחושה ש"ירד וילון" על המטרות.

בשביל מה צריך את כל זה?

אפשר להסתפק בכאן ועכשיו.

הבחירה לא לוותר, דרישה לא מתפשרת

חוויית החזרה של התלמידות למרכז המחול היתה מלווה בתחושה לא פשוטה,

נעלמה התשוקה,

המון בלבול,

תחושה של חוסר משמעות ולמה אני בכלל כאן.

בריחה לטלפונים,

לרשתות החברתיות.

היה הרבה כעס שהופנה כלפינו המורות.

דווקא הבחירה לא לוותר להן,

להתוות את הדרך בצורה מאוד ברורה,

להציב דרישה לא מתפשרת בלי רחמים

עשתה את העבודה,

ועזרה להן לחזור לעשייה.

זה היה תהליך של ריפוי,

של חזרה לחיים!

תחושת מסוגלות ועיצוב אישיות

ההתמודדות עם הקושי,

ובמחול- ההתמודדות עם הכאב הפיזי מעצב תחושת מסוגלות.

הידיעה שאני יכולה לשבור את המגבלות והגבולות של עצמי -

ולכן אני יכולה להכל!

החלק היפה הוא שהבנות מבינות את זה,

מבינות כמה כוח הן מקבלות מבניית יכולת ההתמדה,

ומהבחירה להיות בסביבת מצויינות.

בנוסף,

היכולת לדחות סיפוקים מוכחת כמובילה לתחושת אושר גדולה יותר,

הן בזמן תהליך הלמידה

והן כמבוגרים.

במדעי הרוח המצב שונה.

אם לפני תקופת הקורונה היה להם הרבה סיפוק וגאווה במה שהם עושים,

בהתקדמות, בהישגים,

ברמה הגבוהה של הכתיבה ורמת הטקסטים שהם מתמודדים איתם,

היום נראה שהאינטגרציה בין הלימודים לבין החיים התפוררה.

בגלל תחושת המסוגלות הפחותה,

התלמידים לא רואים את הקשר בין הדברים,

לא מבינים שהם למעשה בונים "שריר" של מסוגלות שיעזור להם בכל תחום בחיים.

הם יצרו הפרדה מוחלטת בין עולם הלמידה ולבין העולם ה"אמיתי".

הפחד משאלת ה "בשביל מה"

החזרה לשגרה, עם שאלות הקיום שהגיעו איתה כמו:

למה אני צריכה את זה?

מה זה יתן לי בחיים?

בשביל מה בכלל?

חיפוש המשמעות,

יצרה פחד במערכת.

דווקא התשובות המאוד ברורות:

התחייבתן ואתן תסיימו!

החזרת המסגרת,

החזרה למחוייבות מול בחירות העבר שהן עשו,

היא זו שהחזירה גם את הבטחון שבתהליך הלמידה,

ובעיקר את התשוקה!

נהייה מאוד אומללים אם מה שישאר לנו אלו מילים ריקות ומעשים מכווני מטרה

כבר לא מעט שנים שעולם האמנות ומדעי הרוח נדחקים לפינה צדדית.

אם פעם לפני שנים, אלו היו מיומנויות בסיסיות שלמדו כבר בבית הספר היסודי,

הרי שכיום מקדישים להן פחות ופחות מקום ומשאבים.

בשנתיים האחרונות בזמן סגרי המגיפה,

בכלל נראה היה כבר שאין כל צורך בדברים האלו- אלו נחשבו למותרות לא חיוניות.

שאלת ה"למה" ו"מה יצא לי מזה לחיים" הפכה להיות קריטית יותר.

אין ספק שכולנו חייבות לתת תשובות ברורות וחד משמעיות מה המשמעות של ילדים העוסקים ברוח ואמנות.

אלו ילדים שלא באים למטרה אחת מכוונת כדי להשתלב בעולמות ההייטק, או בעולמות הסייבר בצבא.

אלו ילדים שמקבלים מיומנויות רחבות של צורת חשיבה,

של העמקה,

של התמדה,

של יכולות התמודדות עם הגבולות של עצמם,

של חשיפה לתרבות,

לשפה,

לאמנות.

רוחב אופקים.

מהמקום הרחב והעמוק הזה הם יוכלו לצמוח בכל תחום שיבחרו בו בחיים.

דווקא בעולם שנהיה יותר ויותר וירטואלי,

בו כל אחד בוחר לו את המציאויות בהן הוא חי ואת התדמית אותה הוא יוצר,

יש משמעות עצומה לבנייה של זהות אמיתית, משמעותית ורחבה שלנו כבני אדם.

משפט שיצא לי לשמוע כמה וכמה פעמים מפי מנטור אמריקאי ששמע אותו מפי סבתו:

"מי אתה כשאף אחד לא רואה?"

מקבל משמעות גדולה מתמיד בתקופה הזו.

סיכום עם טיפ קטן - תסתכלו על הנפת המטאטא הקרובה...

נראה שהדילמות שלנו העוסקים בחינוך,

הן אותן הדילמות, ללא כל קשר לתחום הלמידה.

איך להצליח ולהגיע לתלמידים,

לבנות איתם משמעות ודרך.

כיצד ניתן לבנות מוטיבציה פנימית ויכולת התמדה לאורך זמן.

ובעיקר איך לתת להם כלים שיוכלו להשאר איתם עוד שנים רבות.

חלק מהחוכמה היא לזכור שהרגע הוא חלק ממשהו גדול יותר,

לעשות מדי פעם zoom out,

לזכור את הרגעים המאושרים בתהליך,

להיזכר בתשוקה הראשונית.

החוכמה האמיתית, היא לדעת להסתכל על הצעדים הקטנים כאשר המטרה נראית גדולה מפחידה,

לבין ההסתכלות על התמונה הגדולה,

בדיוק ברגעים שאנחנו מרגישים "טובעים" בתוך התרגול והאתגרים היומיומיים.

לתבשיל שטרחנו עליו שעות רבות יהיה טעם ומשמעות שונים לחלוטין

מתבשיל שנחמם במיקרו או נזמין עם שליח...

בסופו של יום אנחנו מדברות על מיומנויות ליבה,

אלו שהופכות אותנו לבני אדם במלוא מובן המילה בעולם הזה,

א.נשים הלוקחים חלק פעיל ומשמעותי במלאכת החיים.

כמו תמיד נשמח לשמוע מה אתם אומרים, מה החוויות שלכם כלומדים, כמורים וכהורים.

אני מזמינה אתכם לשמוע את השיחה המלאה

פשוט לחצו כאן