להתמיד לאורך זמן זה קשה!
בטח ובטח בעולם של סיפוק מיידי,
בעולם כל כך מהיר, שאחד מהמאפיינים החזקים שלו היא הנראות.
מצד שני: הערך של התמדה והמיומנויות שהיא מקנה לחיים - הוא עצום!
נפגשתי עם בני נוער הלומדים בבית ספר לאמנויות.
הרצאה על משמעות התרגול וכיצד ניתן להנגיש אותו עבורם:
דור שנולד לעולם מקוון,
עולם של נראות
עולם של סיפוק מיידי
עולם שמרגיל אותנו להיות בו צופים פאסיביים.
מה המשמעות של תרגול ארוך טווח וכיצד ניתן לרתום אותם לתהליך שכזה.
האמת היא שהם כבר היו רתומים לתהליך, הם בחרו תחום עיסוק קרוב לליבם שהם משקיעים בו שעות רבות ואפילו בחרו לעזוב את אזור מגוריהם ולעבור לבית ספר מיוחד לבני נוער כמותם.
אז את הצעד הראשון :
להיות בחברה תומכת, מעצימה, מאתגרת, שמושכת קדימה -
הם כבר עשו.
הם כבר בחרו לשכלל את המיומנויות שלהם בתחום המוזיקה והאמנות.
הם מנגנים, שרות, מציירים ומפסלות. ויחד עם זאת, עדיין יש קשיים בדרך
גם בחברה שכזו ואולי במיוחד בחברה שכזו יש אתגרים חדשים:
מה בחרתי להפסיד לעומת מה שאני מקבלת, האם זה באמת שווה את זה???
ומה אם אני לא באמת מספיק טוב?
"תסמונת המתחזה" הכל כך ידועה שהולכת ומתעצמת ככל שאתה הולך ומתקדם בתחום שחשוב לך.
ההשוואה מול האחרים -
הרי מדובר בגיל שזה אחד מהמאפיינים החזקים ביותר שלו: הצורך להרגיש שייך חברתית לקבוצת השווים.
מה אם אני לא באמת כמותם?
מה אם הם טובים ממני?
מה עם אלו שנראים מצליחים יותר ואני מרגיש שאני לא פחות טוב מהם, אבל הרבה פחות מצליח?
אולי יש להם יכולות אחרות שלי אין כמו שיווק, בטחון עצמי, תקשורת טובה, יכולת עמידה על במה?
דבר ראשון בתהליך הוא ההבנה - למה בכלל להתמיד?
היה לי חשוב לעודד אותם להמשיך ולהתמיד בכך שאסביר להם עד כמה הם עושים טוב לעצמם, גם אם לא יהיו ציירים, או נגניות. רציתי להסביר להם את הרציונאל למה כל כך שווה להתאמץ,
בניית תבניות חשיבה מתפתחות
בנייה של גמישות מחשבתית
פיתוח היצירתיות
פיתוח ההקשבה לעצמם ולאחרים
פיתוח היכולת לשים לב לפרטים הקטנים ביותר
יכולת הצבת יעדים
התנסות ולמידה דרך עשייה (PBL)
פיתוח היכולת לעבוד בצוות
פיתוח היכולת להתמודד עם ביקורת
להיות חלק משמעותי מקהילה
פיתוח היכולת לדמיין
ללמוד להוציא חלומות ודמיונות אל המציאות
ועוד ועוד ועוד
דבר שני בתהליך הוא ההתמודדות עם הקושי שמגיע
הם היו מקסימים.
זו היתה הרצאה שנערכה באחת מתקופות הסגרים בשנת הקורונה.
שעת ערב מאוחרת, אחרי יום של לימודי מגמה והכל דרך הזום.
הם עלו למפגש,
פתחו מצלמות, (מעל לכל ציפייה שהיתה לי) ואפילו השקיעו ברקעים מגניבים בחלונות הזום שלהם.
קיוויתי שקצת יאתגרו אותי בכל מה שקשור למאפייני הלמידה שלהם.
הרי מי אני בכלל שאגיד להם מי הם ומה הם צריכים.
אבל הם הקשיבו והנהנו בראשם.
האתגר שכל כך חיכיתי לו הגיע דווקא בסוף השיחה כשניסיתי לחלץ מהם קצת שאלות.
בחור צעיר אמר לי:
"הבנתי שלהתמודד עם משברים זה חשוב. אבל מה אני באמת יכול לעשות כשקשה?"
איך אפשר לתת עצה על רגל אחת למשהו שהוא באמת אישי ומורכב?
המסר החשוב ביותר ובוודאי בגיל כל כך מורכב וכאוטי, הוא שאין דבר כזה "מבוי סתום",
לכל בעיה יש פתרון גם אם אנחנו לא רואים אותו ברגע נתון,
יתכן והפתרון פשוט,
אולי מורכב,
אולי יקח זמן למצוא אותו.
אבל אף פעם לא להתייאש!
הכל שאלה של פתיחות מחשבתית, גמישות מחשבתית ויצירתיות.
והרי זה מה שהתרגול מפתח...
ככל שנתמיד ונתרגל לאורך זמן, נפתח את תבניות החשיבה שלנו, נייצר במוח קשרים נוירונים חדשים,
כך שהמוח ידע למצוא את הפתרונות בעצמו.
הוא מתרגל עם הזמן למצוא פתרונות ומעקפים בלי שאנחנו מתכננים, ולעיתים אפילו בלי שאנחנו שמים לב.
לכל בעיה יש פתרון, ולפעמים הוא ממש פשוט, אפילו קצת טיפשי
נזכרתי בפתרון ממש טיפשי שעבד מעולה ברגע של משבר שנראה כמעט דרמטי בקונסרבטוריון אותו ניהלתי:
ערכנו בחינות לתלמידי כלי הקשת,
מורי כלי הקשת הם אנשים מאוד רציניים (כמו כל מורי הנגינה, אבל לפעמים קצת יותר..),
ולכלי הקשת יש צליל עדין ומלא גוונים,
לכן חיפשנו חדר מספיק גדול, עם אקוסטיקה טובה וכמה שיותר שקט.
אך מה לעשות שבמקביל למרכז המוזיקה פועל לו בשמחה גם מרכז מחול,
וכשמסתיים שיעור מחול, כל הבנות יוצאות בריצה וברעש להפסקה קצרה לפני השיעור הבא.
אחרי פעמיים של הפרעה מסוג זה במהלך הבחינות, מורי כלי הקשת החלו לאבד את סבלנותם לרעש ולבלאגן.
לא עזרו כל הבקשות וה"שששש" מול תלמידות המחול,
החדרים הרחוקים מהרעש לא התאימו לסיטואצית הבחינה, כך שלא היה לנו לאן לעבור.
צוות שלם של מורים ומזכירות גם של המחול גם של המוזיקה, עמד חסר אונים ומרוגז מול הסיטואציה הזו.
פתאום, ממש בשניה עלה בראשי רעיון.
הלכתי למזכירה שלנו ובקשתי ממנה שקית בייגלה -
כזו שאנחנו תמיד שומרים לכל מקרה של בני נוער מורעבים.
בקשתי ממנה לשים את הבייגלה בקערה ולחכות באזור בו הבנות מסיימות את השיעור.
ברגע בו הן יצאו וראו את המזכירה וקערת הבייגלה היה שקט מוחלט (אולי קצת הלם),
והן הלכו אחריה עד שעצרה באזור מרוחק יותר שם ישבו, אכלו והתארגנו לשיעור הבא.
קצת כמו החלילין מהמלין- רק במקום חליל, הבייגלה הוא זה שהילך קסם על הבנות:)
זה היה מצחיק כמה שזה היה פשוט,
וזה חסך כל כך הרבה כעסים ותסכולים מיותרים, שלא לדבר על ההפרעה לתלמידים הנבחנים.
אז כן- לפעמים הפתרון הוא לא הכי צפוי בעולם, אפילו קצת טיפשי, אבל נמצא.
ומה אם זה לא משבר רגעי, אלא באמת הזמן הנכון לשנות כיוון?
תלמידה נוספת שאלה:
"איך אני יכולה לדעת אם אני סתם עייפה, או במשבר, או שבאמת זה נגמר?
איך אני יכולה לדעת אם באמת לא טוב לי עם הבחירה המקורית שלי?"
שאלה לא פשוטה.
אני מדברת על משברים, על התמודדות, על עקשות והתמדה.
אבל איך באמת יודעים אם צריך להתעקש או זמן לשנות כיוון?
אני מאמינה גדולה באינטואיציה.
בוודאי בכל הקשור לבני נוער העוסקים באמנות כזו או אחרת.
הם רגישים לעצמם, לסביבתם.
החושים שלהם חדים משל אחרים.
הם הרי בוחנים את חייהם וסביבתם בעיניים פקוחות. לפעמים אפילו פקוחות מדי.
כשלא בטוחים צריך לרגע לרחף מעל. להסתכל ממעוף הציפור.
על עצמך,
על מה שאתה עושה,
מה הסיבה לבחירות
ומאיפה מגיע הקושי.
ואז- לנסות.
לבחור משהו קטן שמשנים ולנסות אותו.
לראות איך זה מרגיש ולעשות עוד ניסוי.
אני מאמינה בהתבוננות ובהפוגות יזומות דווקא לאלו שמתרגלים כל כך הרבה זמן.
לעצור רגע ולבחון, האם אני באמת אוהבת את מה שאני עושה.
האם אני נעה מבחירה או האם זה מכוח האינרציה.
אני מאמינה גדולה בהתמדה עקשות ותרגול, אבל גם בשינויים.
ולא צריך לפחד משינויים הם טומנים בתוכם הזדמנויות חדשות. רק צריך לדעת מתי.
לסיכום
תרגול לאורך זמן, ובמיוחד בגיל ההתבגרות הוא תהליך עם הרבה מאוד משתנים ורכיבים.
האמת- זה כמו כל תהליך בכל מערכת בחיינו.
יש בו עליות ומורדות, צמתים, נקודות משבר לפעמים אפילו כשלון או שניים.
התהליך והחוויה שבו, הם הזדמנות:
לתרגל התמדה,
לתרגל הקשבה פנימית,
לתרגל עצירות כשצריך
ולתרגל התמודדות עם עייפות או סימני שאלה שמופיעים.
כל אלו מאפשרים רכישת כלים לארגז הכלים העתידי של המתבגר, ומייצרים חוסן ובטחון להמשך החיים.
אז כן, שווה להיות "מתמידן".
Comentários