חזרתיות יכולה להיות משעממת.
מפתיע לא:)?
מה לעשות, לא הכי מעניין לחזור על אותו הסולם,
על אותו התרגיל כל יום מחדש.
כמה פעמים שמעתם את הילד או הילדה שלכם.ן אומרים שמשעמם להם בחוג ובגלל זה הם פורשים?
החלק המעניין הוא, ששעמום, הוא אחד הדברים המפתחים את המוח שלנו,
החלק המטריד הוא שבעידן הדיגיטלי בו אנחנו חיים, כבר כמעט ואין רגעי חסד של שעמום.
להגג ולחלום אילו מונחים שיצאו מהלקסיקון שלנו.
בואו ננסה להבין מה זה שעמום, מה הקושי, מה היתרונות שבו,
למה חזרתיות יכולה להיות משעממת ואיך אפשר להפוך אותה לקצת יותר אטרקטיבית.
"שעמום הוא רגש שלילי שקיים אצל מרבית היונקים
זו הגדרה אחת מיני רבות.
ההגדרה המילונית של שעמום היא "חוסר עניין, התלהבות והתרגשות".
מומחים טוענים ששעמום, כמו התאהבות, הוא רגש סובייקטיבי שלא באמת ניתן להגדרה.
על מה כן ניתן להסכים?
ששעמום קשור בתחושת זמן, ובמה שאנחנו עושים בזמן הזה.
כנראה שגם נסכים שאנחנו רגילים לחשוב ששעמום הוא רגש שלילי.
בואו נודה על האמת- נהיה מוכנים לעשות כמעט כל מאמץ כדי להימנע ממנו.
השעמום נובע מהתנתקות מהגירויים הפיזיים והרגשיים הנמצאים בקרבתינו.
ואז מה קורה?
המוח מתחיל לעבוד שעות נוספות, המחשבות מתחילות לנוע בתוך הראש,
ומה לעשות-
לפעמים אלו מחשבות מורכבות, נושאים שאנחנו רוצים להימנע מהם בכל מחיר,
נקודות רגישות שלא בא לנו להתמודד איתן...
ולפעמים אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמנו כשאין משהו מוגדר ש"חייבים" לעשות.
עם טלפון ביד- אנחנו כבר לא זוכרים כמה כיף להשתעמם
איזה מזל שהטלפון הנייד נחלץ לעזרתינו והוא מונע מאיתנו ולו שנייה אחת של שעמום!
האמת?
זה אחד מהדברים הכי גרועים שהטלפון עושה עבורנו ועבור הילדים שלנו.
הטלפון הנייד המנגיש לנו את כל העולם לכף ידנו,
כולל כמובן את הרשתות החברתיות,
וכל האפליקציות למינהן וסוגיהן,
הוא למעשה מנגיש לנו גירויים בלתי פוסקים - זו מערכת ההפעלה והטריגרים על פיהם העולם סביבנו עובד.
הגלילה האינסופית במשך שעות, הנוטיפיקציות שמפעילות אותנו באופן מיידי.
לדוגמא,
אם פעם הגישה היתה שלא חייבים להפעיל את הילדים 24/7,
וברגע שהם ישתעממו הם יתחילו להעסיק את עצמם:
לשחק,
לצייר,
לרקוד.
ללכת לחברים -
הפכה לכמעט ולא רלוונטית כיום.
אין דבר כזה משעמם- נכנסים (הם וגם אנחנו) למסכים והזמן פשוט עובר לו,
ובלי ששמנו לב הסתיים היום.
האמת שזה לא מדוייק עד הסוף.
גם להיות במסכים בסופו של דבר גורם לתחושת מיצוי.
אצל חלק מאיתנו מהר יותר,
ואצל אחרים הרבה יותר לאט,
אבל הגלילות האינסופיות מרמזות על החיפוש אחר עניין.
אז מה בכל זאת?
הבעיה העיקרית היא שאנחנו מתחילים לשכוח איך להפעיל את עצמנו ללא אמצעים חיצוניים.
זה נראה לנו מוזר לשבת ולבהות, לשבת ולחשוב, להגג..
אנחנו כבר לא ממש יודעים מה זה שקט כי תמיד יש משהו ברקע,
ובעיקר אנחנו לא יודעים להתמודד איתו.
יתכן והשקט הפך להיות משהו שמפחיד אותנו?
שעמום לא חייב להיות משהו שלילי- יש סיבה לשעמום
"שעמום מתרחש במצב שבו יכולת האדם עולה על דרישת הפעילות שבה הוא עוסק" (ויקיפדיה),
ברגע הזה בו אין לנו עניין בגירויים חיצוניים, הדמיון והיצירתיות מתחילים לעבוד.
שעמום מתון - לא אחד כזה שנותן תחושת מיאוס מכל החיים סביבנו, או שעמום מתוך צורך לבידור אינסופי,
זה שעמום הדוחף להתפתחות אישית, לחקור, לגלות, לנוע קדימה.
השקט הזה מסביב מאפשר התבוננות שונה בסביבה שלנו, מאפשר הסתכלות מזויות חדשות.
ברגעים כאלו, עולים רעיונות חדשים, רצון לנסות דברים, הדמיון שלנו מתחיל לקבל מקום בתוך השקט הזה.
לפני כמה שנים ביקרתי באקסלרטור לסטארטאפים בתחום הפינטק.
היה שם חדר קטן ויפה עם כורסאות נעימות והרבה שקט.
כששאלתי מה מטרת החדר שהיה בנקודה אסטרטגית במבנה,
ספרו לי שזה "חדר הגיגים".
חדר ייעודי בשביל לעצור רגע את המרוץ - ולהגג.
היה ברור שבתוך כל העשייה המהירה חייבים מקום שקט שאפשר להגג בו בבטחה.
לשבת לבד ובשקט יכול להיות הדבר המשעמם עלי אדמות,
מצד שני זה יכול להיות רלוונטי ביותר כדי להתפנות להסתכלות חדשה ומציאת פתרונות חדשים לאתגרים.
השעמום הוא אחת התרופות החשובות לנפש. לניקוי, להתמודדות ולהתפתחות.
הבריחה לטלפון כפתרון מיידי לתחושת השעמום מונעת מאיתנו את ההתפתחות הזו, ובעיקר מונעת מאיתנו את היכולת להתמודד עם רגעים של שקט נפשי ופיזי.
אנחנו מתרגלים לפעול בהמון ערוצים במקביל: ווטסאפ, אינסטגרם, פייסבוק וטיקטוק, נמצאים כערוץ פתוח תמידי כמעט בכל דבר שאנחנו עושים אלא אם מישהו מכבה לנו את זה בצורה יזומה -
שזה לרוב קורה רק כשאין קליטה.
(בואו נודה על האמת גם בהופעות, קונצרטים הצגות סרטים פגישות עם חברים...
אנחנו לא ממש מצליחים להתנתק מזה)
אנחנו הולכים ושוכחים את המשמעות העצומה והסיפוק הגדול של התמקדות בדבר אחד ולעומק,
אז מה לשעמום ותרגול?
חזרתיות לאורך זמן מובילה הרבה פעמים לתחושת שעמום.
חזרה על אותו התרגיל, על אותו הסולם, על אותו הקטע שוב ושוב ושוב.
רק שבנקודה הזו בדיוק קורה הקסם וחשוב מאוד להיות מודעים אליו:
החזרתיות הזו למעשה מחזקת את הקשרים הנוירונים במוח שלנו, ומעבה את המיאלין המצפה אותם.
המיאלין אחראי על מהירות העברת המידע ועיבוד המידע.
שכבה עבה יותר של מיאלין מאפשרת מעבר מידע מהיר יותר ועיבוד מהיר יותר.
החוכמה היא ללמוד איך להתאמן נכון, ובמיוחד על החלקים החזרתיים המשעממים.
דווקא כשחוזרים בדיוק על אותו הדבר שוב ושוב,
זו הזדמנות מעולה להתחיל לשים לב לכל הניואנסים הקטנים שבדרך.
הרי את התרגיל אנחנו מכירים כבר בעל פה, אולי אפילו על אוטומט.
עכשיו אנחנו יכולים להקדיש תשומת לב לכל הפרטים הלכאורה קטנים אבל סופר חשובים:
מתי קל לנו יותר,
מתי פחות,
מתי רמת הריכוז עולה או יורדת,
האם יש קשר לשעת האימון ?
מה מצב העייפות שלנו במהלך היום ואיך אפשר ללמוד להתאמן דווקא בזמנים המוצלחים יותר?
איך טוב יותר: האם בעמידה או ישיבה?
מה מצב הנשימה והנשיפה שלנו?
כל זה קשור להקשבה הפנימית לעצמנו.
עכשיו בואו נעבור להקשבה החיצונית של מה שאנחנו עושים:
איכות הצליל,
הבחנה בין צליל לצליל עד הפרטים הקטנים ביותר,
בניה של משפט מוזיקלי בתוך תרגיל,
פירוק התרגיל לחלקם קטנים ועבודה טכנית על חלק לחוד,
ככל שנפרוט את התרגול לצעדים קטנים יותר ופרטים מדוייקים יותר, כך נחוש התקדמות בתהליך.
זה כבר לא "ניגנתי את התרגיל 3 פעמים מהתחלה ועד הסוף - אין לי מה לעשות יותר"
זה יהפוך ל "הצלחתי לשפר את הצליל בחלק הראשון של הסולם, לשפר את טכניקת האצבעות בחלק השני של התרגיל ומחר אוכל להתקדם לחלק השלישי שלו"
שאלת השאלות: מה עושים כשלילד או לילדה משעמם והם רוצים לפרוש??
לוותר?
להתעקש?
אני אומרת לא לוותר.
בטח לא כל כך מהר.
לחכות קצת.
עוד קצת אורך רוח וסבלנות לתהליך.
וכל אחד ואחת יחליטו כמה ועד מתי.
אנחנו חיים בעולם מהיר שהפך במידה מסויימת להיות עולם של טעימות.
קצת מפה, קצת משם.
מקבלים הכל, הולכים לרוחב ושוכחים קצת את העומק.
אנחנו כבר הרבה פחות מיומנים בהתמדה לאורך זמן בעיקר בהתמודדות לאורך זמן.
כל תהליך משמעותי הוא תהליך ארוך, (כל אחד והאורך שלו), זו המשמעות של תהליך זה גם היופי שבו.
כשהתוצאות הן לא כאן ועכשיו זה אומר שנתקלים בלא מעט מהמורות בדרך:
קשיים,
אתגרים,
וכן גם כשלונות.
האינסטינקט המיידי הוא להרים ידיים. לא נעים כשקשה...
שעמום מתרגול הוא אחד מהמהמורות המשמעותיות ביותר.
לפני שמרימים ידיים אפשר לנסות ולצלוח את זה במגוון דרכים:
לחלק את האימון לכמה חלקים קצרים יותר.
להגדיר זמנים מדוייקים וקצרים לכל חלק ופשוט למדוד עם שעון. הסתיים הזמן- עוברים הלאה. זה מייצר תחושת דינמיות. וזה חשוב.
לסמן בצבעי עפרון איזה חלק כבר עובד איזה חלק בדרך ואיזה עוד ממש לא (כמו שיטת הרמזור), ולשנות את זה לפי ההתקדמות בתהליך.
ואלו רק דוגמאות מעטות.
מי שידע להתמודד עם השעמום הזה,
להפיך בו רוח של יצירתיות, אולי אפילו להפוך אותו לתרגול מדיטטיבי כזה שבאמת מאפשר להיות כאן ועכשיו,
יזכה פעמיים.
פעם אחת מהפירות שיקטוף מעצם התרגול וההשתפרות שתבוא בעקבותיו.
פעם שניה מאימון שריר ההתמודדות וההתמדה
ופעם שלישית משעמום בריא.
לסיכום:
שעמום מתון הוא דבר בריא המפתח את היצירתיות והדמיון,
אנחנו חייבים לתת לעצמנו נקודות מנוחה מהרעש הבלתי פוסק של החיים
כדי באמת להגיע לZONE הזה של השעמום הבריא. ,
בעולם כל כך מהיר וסוער, השקט הזה לא יגיע אלינו אם לא נדע לפנות לו מקום -
חשוב שנלמד את עצמנו להנות מהשעמום והשקט ולא לפחד מהם.
חזרתיות לאורך זמן טומנת בחובה התמודדות עם תחושת שעמום וסטטיות,
בדיוק בנקודה הזו קורה קסם מיוחד במינו המאפשר התפתחות נוירולוגית במוח, וזו הסיבה שכל כך חשוב להצליח ולשהות במקום "המשעמם" הזה, בעזרת חלוקת התרגול לצעדים קטנים, מדודים בזמן ולייצר ויזואליזציה להתקדמות תהליך האימון.
Comentários