זה אושר עצום להצליח להתגבר!
אנחנו לוקחים את זה מהילדים שלנו כשאנחנו מוכנים לעשות הכל
רק כדי שלא יהיה להם קשה.
מומחית לפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר.
מרצה בינלאומית לפסיכותרפיה, התפתחות אישית, הורות וזוגיות.
בשיחה על משמעות ההתמדה,
על האתגרים הגדולים העומדים בפני הורים בימים אלו,
וכמובן טיפים מעשיים להורים שביננו.
איך בכל זאת ניתן לעזור לילדים שלנו לבנות חוסן ולתת להם כלים שיחזקו אותם בחייהם כבוגרים.
לילדים שלנו קשה
הילדים שלנו הם הדבר היקר לנו בעולם.
אנחנו רוצים לתת להם ה כ ל !
אנחנו מקדישים להם את חיינו .
העיקר שיהיו מאושרים,
אנחנו מנסים לספק את רצונותיהם,
ולפעמים מוצאים את עצמינו מוכנים להפוך את העולם רק כי הם ביקשו משהו.
אנחנו רוצים להקל עליהם בכל מה שניתן, כדי לחסוך מהם תסכולים ולהוסיף לאושרם.
ובעיקר רוצים שיהיה להם כיף, הרי זו תקופת הילדות שלהם.
אך בסופו של יום תוצאות ומחקרים מראים שאנחנו מגדלים ילדים מאוד אהובים, אך מאוד מוחלשים.
ילדים שגדלים להיות מבוגרים החוששים להשתתף ב"משחק החיים" עד כדי המנעות.
ילדים שרגילים שהכל קורה לפי רצונם,
ובדיוק בזמן שנוח להם
"אבל מה לעשות שלחיים תכונה סופר מעצבנת להיות כמו שהם רוצים,
ולא כמו שאני רוצה."
אושר תלוי ביכולת להתמודד מול האתגרים ומול הקשיים שהם חלק בלתי נפרד ממהלך החיים.
אושר לא יכול להיות תלוי במזל.
הורים- אנחנו עומדים בפני אתגר רציני.
מה הדבר החשוב לנו ביותר כהורים?
שהילדים שלנו יהיו מאושרים כמובן!
האם אושר הוא לעשות בשבילם, לחסוך מהם התמודדויות כדי להקל עליהם?
כנראה שלא.
אושר הוא תוצר לוואי של השקעה והתמדה ולא של "כיף".
אנחנו חייבים להבין שתפקיד הילדות היא הכנה לחיים.
זו לא תקופה נפרדת מהבגרות.
אין חלק א' של כיף:
הכל מסיבה אחת גדולה ללא הצורך להתמודד עם קושי ותסכול,
ואז חלק ב' שפתאום הכל "נוחת" בבת אחת:
השלב בו מגלים שהחיים קצת יותר מורכבים ממה שחשבנו, או ממה שלימדו אותנו.
ילדים לא יכולים להתקל בצורך להתמודד בפעם הראשונה עם הגעתם לבגרות,
כי לא יהיו להם הכלים המתאימים.
הם רק יהפכו להיות מתוסכלים.
המטרה של הילדות היא להכין אותם לבגרות בצעדים קטנים ונעימים.
התמודדות המלווה באמפתיה, תחזק אותם ותקנה להם את הכלים שהם צריכים להמשך חייהם.
אומרים על הילדים שלנו שהם דור מפונק. למה?
יש פינוק טוב ויש פינוק רע.
שניהם מוגדרים על ידי אותה המילה בעברית.
פינוק טוב זה חום ואהבה
פינוק רע זה לעשות במקומם. לחסוך להם עבודה.
כשילדים גדלים כנסיכים ונסיכות,
כשהם יודעים שכל דבר שהם רוצים יסופק בצורה הטובה ביותר והמהירה ביותר,
כשהם מבינים שכל בעיה וקושי שהם נתקלים בו יטופל על ידי אמא ואבא,
הם מבינים שהם מרכז העולם.
הם לא מבינים שיש עוד אנשים ועוד צרכים של האנשים סביבם- מבוגרים וילדים.
כל עוד הם לבד ובבית- הכל טוב ויפה. זה עוד יכול איכשהו להסתדר.
ברגע שהם יוצאים למסגרות ומשם גם לחיים האמיתיים- כמובן שזה לא יכול לעבוד
אין להם את הכלים להתמודד והתסכול הוא עצום.
ילדים מפונקים יגדלו להיות בוגרים אומללים
אנחנו מפנקים אותם, עושים בשבילם,
כנראה שהם יהיו אומללים...
אתגר החיים יהיה גדול עליהם, הם יהיו בוגרים שמשווים את עצמם ואת החיים שלהם
לאיזשהו אידיאל שאינו בר השגה.
הם יהיו בוגרים נמנעים שקמים בבוקר עייפים מהחיים עוד לפני שהתחיל היום.
הם יחיו בתחושה מתמדת שמישהו רימה אותם- שזה לא מה שהובטח להם מהחיים.
לימדו אותם שאמור להיות אחרת.... זו הרעת תנאים מתמשכת.
השקעה והתמדה- אחת המיומנויות החשובות שנוכל להקנות להם
בעולם מהיר ודיגיטלי, כשהכל נגיש בלחיצת כפתור: מידע, תקשורת, אוכל, בידור
אנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו כמה משמעות וערך יש בהשקעה מכוונת.
אין הצלחה ללא השקעה.
הסיפוק הגדול לאכול ארוחה שהשקענו בהכנה שלה. שלא לדבר על הטעם...
כל דבר "שווה" הוא פרי של השקעה, עשיה, וגם ויתורים על דברים אחרים.
זה אומר לייצר סדרי עדיפויות - אחת המיומנויות החשובות ביותר בעולמנו מרובה ההפרעות.
על מנת לרכוש מיומנויות התמדה, יש להתחיל לייצר הרגלי עבודה כבר בגיל צעיר.
ולכן, כל חוג או פעילות אחרת הדורשים תרגול לאורך זמן, הם מקום מצויין לפיתוח מיומנויות אלו.
הרבה פעמים אחרי זמן של התמדה שכוללת בתוכה גם התמודדות עם אתגרים ומשברים,
מתגלים הכשרונות שלנו ובאות לידי ביטוי יכולות שלא ידענו על קיומן-
זו אחת המתנות הגדולות לחיים.
אנחנו חיים בעולם של השוואות בלתי פוסקות.
איך מתמודדים איתן בצורה נכונה?
אנחנו חיים בעולם השוואתי.
כהורים - ביום שהילד שלנו נולד אנחנו מתחילים להשוות..
משווים למה שכתוב בספר על התפתחות הילד (או באפליקציה),
משווים לילדים אחרים בטיפת חלב, בגן, בחוג,
אנחנו משווים אותם לאחים ולאחיות שלהם.
הילדים שלנו נולדו לעולם של רשתות חברתיות.
הם משווים את עצמם ואת חייהם לכל מה שנמצא ברשתות, בפרסומות
ומסתבר שהם אפילו משווים את עצמם לפרופיל הוירטואלי שלהם...
אז איך מתמודדים עם השוואה חיצונית ואיך מלמדים אותם להשוות אך ורק לתהליך של עצמם?
אנחנו צריכים להוריד ביקורת ושיפוטיות,
ולמרבה הפלא -
להמנע גם מתשבוחות.
כן קראתם נכון - להמנע מתשבוחות.
לא להגיד "מדהימים" "מלך" מלכה"
כשאנחנו מגיבים בצורה כזו, הם מפתחים תחושת ערך עצמי שתלויה במה שהם עושים ולא במי שהם.
זה אומר שברגע שהם לא יצליחו, יטעו, יכשלו
במקום להבין שהמעשה שהם עשו הוא טעות שניתן ללמוד ממנה ולתקן אותה,
הם יראו בעצמם כשלון.
התנהלות כזו מונעת למידה מטעויות ותוצר הלוואי שלה הוא המנעות -
וזו הפנדמיה השקטה לפי אנבלה.
אז מה כן? מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות?
אנבלה היא מאמינה גדולה בפרקטיקה ולא רק בדיבורים,
ולכן בקשתי ממנה שתתן לנו כמה טיפים שיוכלו להוות מצפן עבורינו.
טיפ #1 להורים של ילדים צעירים:
מטרת ההורות היא לגדל ילדים עם מסוגלות עצמית גבוהה באוירה נעימה ומעצימה.
כהורים אנחנו צריכים להחליט מה התכונה שאנחנו הכי רוצים עבור הילדים שלנו,
ומשם להתחיל לגזור את הצעדים.
טיפ #2 להורים של ילדים מתבגרים:
באחד הפוסטים שלה אנבלה כתבה משהו קצת מתסכל..
היא אומרת שאחרי שעשינו טעויות בחינוך, כבר יהיה קשה לתקן.
ברור וידוע שרפואה מונעת היא הרפואה הטובה ביותר,
קל יותר לטפל במניעה מאשר לעבור תהליך של תיקון אחרי שהנזקים כבר נעשו,
בכל זאת אני מאמינה ביכולת לשנות ולהשתנות בכל גיל.
תמיד אפשר לשנות במשהו, וגם קצת זה הרבה.
טיפ מיוחד להורי מתבגרים שנמצאים עכשיו בתוך עולם סוער
וזה הזמן לשאלה הזהה:
טיפ #3 להתמדה ותרגול:
לדמיין לא לפנטז.
לדמיין לאן אנחנו רוצים להגיע ולגזור מזה את הצעדים הקטנים.
כמו שאנבלה אומרת היא אף פעם לא עשתה משהו ענקי,
תמיד בחרה בצעדים קטנים שבסופו של דבר הובילו להשגים.
אז מה זו פנטזיה?