אתם בטוח מכירים את אותו הילד, שכשהיה קטן היה ממש "חיית במה", אהב להופיע בכל מקום שרק ניתן,
ניגן בשמחה, בהנאה, בכיף גדול, בלי שום קשר לאיך שזה יצא.
הילד הזה גדל והתקדם וניגן אפילו טוב יותר, אבל פתאום התחיל להילחץ, להזיע בידיים, לרעוד, לפעמים התווסף כאב בטן, וההופעות פתאום הפכו לדבר מלחיץ ומפחיד.
אולי זה אפילו הייתם אתם?
כשאנחנו בתחילת הדרך הכל הרבה יותר פשוט, אין צורך להוכיח שום דבר לאף אחד ואנחנו יכולים להתנסות ולהיכשל בשמחה ובהנאה.
בהתחלה של תהליך למידה, בעיקר כשאנחנו עוד ממש צעירים, הכל הרבה יותר פשוט,
הרבה יותר אינטואיטיבי.
תחשבו על הפעוט המנסה להעמד או ללכת, אף אחד לא מפריע לו בנסיונותיו.
הוא נעמד ונופל, מנסה שוב, עושה חצי צעד ונופל, מנסה שוב נעמד לרגע מתייאש ומתיישב,
וכך הלאה עד אשר יצליח.
אף הורה לא תוהה האם לילד שלו יש מספיק כישרון לצעוד בכוחות עצמו, לאכול או להתלבש.
אין פה בכלל שאלה של כשרון. זה פשוט יקרה וזה מובן מאילו.
כמבוגרים המלווים אותו בתהליך הצמיחה שלו, אנחנו נותנים לאותו פעוט את הזמן והשקט לנסות
וגם לא להצליח
אנחנו אמפתיים לתהליך,
הרי ברור לנו שכך או אחרת זה בסוף יקרה.
אם יש משהו שכצופים מהצד נעשה זה לעודד, לתגמל בשמחה וחיבוקים על כל התקדמות קלה, על עוד שניה של עמידה יציבה לפני הנפילה הבאה - העיקר שימשיך לנסות ולא יתייאש.
מה הקשר בין הצעדים הראשונים של פעוט לבין לימוד נגינה?
כשילד צעיר מתחיל ללמוד נגינה, מבחינתו השמיים הם הגבול.
הוא מגיע מלא מוטיבציה, וחלומות שיהיה מסוגל לנגן ולבצע כל מיני מנגינות ששמע או שנמצאות בראשו.
הוא ממש מדמיין את עצמו כנגן על הבמה - רואה את זה בדמיונו וחש את זה כאמיתי.
לרוב נראה בשנים הראשונות המון התלהבות, תשוקה ושמחה גדולה מכל הופעה, מכל הזדמנות לעמוד מול קהל - והתוצאה - איך זה יצא הלכה למעשה - היא דבר משני לאירוע עצמו.
עם חלוף השנים משתנים כמה דברים:
מגלים שלוקח הרבה מאוד זמן ומאמץ להגיע למיומנויות גבוהות בנגינה (כמו בכל תחום אחר בו נרצה להיות מקצועיים) ובאמת להצליח להגשים חלומות.
הביקורת העצמית, הציפיות של הסביבה, השיפוטיות הפנימית וזו של הסביבה מתחילים להפוך לקול משמעותי ומוביל בראש.
אם זה לא מספיק, נכנס פה חלק רגשי ומשמעותי נוסף: ככל שאותו ילד ישקיע יותר זמן בנגינה, כך המוזיקה תהפוך למשמעותית יותר עבורו, יקרה ללבו וחלק מהוויתו.
כאן המשוואה מתחילה להיות מורכבת עוד יותר.
זה כבר לא האם ניגנתי טוב או לא, זה האם אני טוב או לא ומה הנגינה אומרת עלי כאדם.
אם נוסיף למשוואה את אתגר גיל ההתבגרות -
בו החלק החברתי, הרצון להרגיש חלק מקבוצה ושייך הופכים להיות חלק מרכזי בחייהם של בני הנוער,
בנקודה הזו הביקורת, הההשוואיות והשיפוטיות מגיעות לרמה הגבוהה ביותר.
אותו ילד קטן שהתלהב, היה מלא בחלומות ותשוקה למוזיקה ונגינה, הופך להיות חרד ולחוץ.
השמיים היו הגבול, ולפתע נכנסות אמונות על יכולות ומסוגלות.
קירות ותקרות זכוכית מגבילים מתחילים להיבנות מכל עבר...
מה קורה לאותו ילד צעיר שניגן בהתלהבות רבה על הבמה,
ועכשיו מתחיל לחשוב מה יגידו עליו והאם הוא יעמוד בציפיות של המורה, של ההורים, של החברים?
אותו ילד שרק התחיל לנגן, רק רצה להופיע והיה "חיית במה":
ניגן בשמחה ובתשוקה גדולה,
לא היה לו אכפת מה יגידו ואיך זה היה אמור להשמע,
מתחיל לפתח חששות וחרדות שמתבטאות במגוון רחב של תופעות פיזיות:
הזעה בידיים
נשימה מהירה
רעד בגוף
כאבים בשרירים/ גידים/ מפרקים
חולשה
כאבי בטן
לתופעות החרדה האלו יש השפעה עצומה על המוטיבציה לנגן בכלל ובפני קהל בפרט.
כל מי שמנגן או שר מבין כי הזעה בידיים גורמת לחוסר יציבות בנגינה על הכלי, וחוסר יציבות באחיזה שלו.
רעד בנשימה או בכל חלק אחר של הגוף גורם לחוסר יציבות של הצליל.
כל מה שנלמד במהלך השיעורים, כל האימונים בבית- ברגע של לחץ - לא ניתן למימוש וביצוע.
התסכול בסיטואציה כזו הוא עצום!
להגיע לרגע האמת, רגע "המבחן" הנקודה בה אתה אמור להנות מהתוצאה והתוצר, ולא להצליח ליישם מה שרכשת במהלך האימונים.
בנוסף לזה, המוח שלנו מייצר חיבור בין אותן תחושות פיזיות לא נעימות, שלעיתים מגיעות עד כאב פיזי ממשי, לבין העמידה מול קהל.
הופעה = כאבים
תחושת התסכול יוצרת כדור שלג מתגלגל: המוטיבציה לאימון יורדת, החשש מההופעות הבאות עולה, היכולת ליישם יורדת (המוטיבציה לאימון ירדה זוכרים? תופעות הלחץ הולכות ומתגברות),
ולא פעם אנחנו רואים תלמידים מוכשרים עם המון פוטנציאל שהתחילו מלאים בהתלהבות ואנרגיות,
מתחילים לפתח חרדות במה, להילחץ מכל נגינה מול קהל,
מתחילים להימנע מהופעות, כמובן תוך תחושה שהם מאכזבים את עצמם,
את המורה שלהם ואולי אפילו את ההורים והמשפחה, ובסופו של דבר פורשים.
התופעות האלו מופיעות לעיתים גם באיחור אצל נגנים מתקדמים,
דווקא ברגע שבחרו במסלול הנגינה כדבר המשמעותי בחייהם, רמת הלחץ מתחילה לעלות ואיתה שלל תופעות הלוואי.
בואו נחזור שוב לאותו פעוט שלמד ללכת:
כמבוגרים מה עשינו שם שעבד שנוכל לשחזר גם כמורים לנגינה,
או אפילו לעצמינו כנגנים?
אתם זוכרים שידענו בוודאות שהוא יצליח בסופו של דבר?
לא היה לנו שמץ של ספק ולכן נתנו לו לעשות את זה בקצב שלו.
ידענו גם שכדי ללמוד ללכת הוא יהיה חייב ליפול כמה וכמה פעמים וזה חלק מהתהליך.
יש בתהליך הזה של הטבע משהו מאוד "נקי" וברור.
כך גם כשילד בוחר לנגן.
כשיש לו את התשוקה למוזיקה, לנגינה, נכון, לרוב הוא לא מודע לגודל המאמץ שיצטרך לעשות,
ולזמן הרב שיצטרך להשקיע כדי לחוות התקדמות משמעותית.
אסור להכניס למשוואה הזו ביקורת עצמית, שיפוטיות, ציפיות והשוואה.
ככל שנצליח לנטרל את ההסתכלות הביקורתית שלנו, כמורים וכהורים,
כך נאפשר להגיע רחוק יותר, להנות יותר והכי חשוב- ללמוד הרבה יותר.
אותו הילד יוכל ליפול ולקום בצורה טבעית בלי תחושה שהוא לא עמד בציפיות ובדרישות.
לפני כמה שבועות ראיינתי תלמידה שלי לשעבר.
כילדה היא נאבקה בהמון חזיתות.
שום דבר לא "הלך חלק" והיה פשוט.
היא התרגלה להתאמץ בכל דבר מגיל צעיר מאוד.
היא תיארה בעצמה את הקשיים בנגינה ובהתמדה:
"כשמשהו לא הלך בכלל לא חשבתי על זה ככישלון,
כבר הייתי רגילה שצריך לעבוד ולהתאמץ ולפעמים לוקח זמן עד שמצליחים"
והיום בבגרותה זו מתנה - המיומנות החשובה ביותר שהיא פיתחה לחיים.
איך מתמודדים עם כל הלחץ הזה?
תהליך הלמידה האמיתי מתרחש פעמיים:
פעם ראשונה, כשאנחנו מעזים לנסות משהו חדש ולצאת מאזור הנוחות שלנו,
ולכן, חשוב שנעודד התנסויות גם אם אנחנו כמבוגרים לא חושבים שהן יצליחו.
הנסיון "להגן" על הילד מפני אכזבות ותסכול רק יחליש אותו וימנע הצלחה בהמשך החיים.
פעם שניה, תהליך הלמידה מתרחש כשאנחנו יוצאים מהאזור הביקורתי שלנו.
לכל אחד מאיתנו אזור ביקורתי ושיפוטי שבסך הכל רוצה להגן עלינו מאכזבות,
אבל הוא גם זה המייצר לנו שיח "מוריד", ובונה סביבנו קירות ותקרות זכוכית.
יש לנו אזור נוסף והוא האזור המתבונן והלומד.
כאשר אנחנו מנמיכים את השיפוטיות והביקורתיות כלפינו, וגם כלפי הסובבים אותנו,
אנחנו מאפשרים לאזור הלומד להכנס לפעולה.
כאשר אנחנו מתייחסים לכל התהליך ולא רק לתוצאה, ולא משנה אם היא מעולה או גרועה,
זה מאפשר לנו ללמוד.
אנחנו יכולים להתבונן ללא שיפוטיות בדברים המפעילים אותנו, לזהות את אותן הנקודות בהן אנחנו מתקשים, וללמוד כיצד להתכונן טוב יותר לסיטואציות האלו כשיופיעו בהמשך.
כמורים וכהורים זה יאפשר לתלמידים ולילדים שלנו להתנסות עם פחות חששות.
לדעת ולהפנים שכאשר משהו לא מצליח זה לא אומר שאנחנו לא טובים,
זה אומר שצריך קודם כל להבין מה לא עבד ולמה, להתכונן, לשנות ולנסות שוב.
איך נכנסים לאזור המתבונן שבנו בזמן אימון בנגינה?
התמדה לאורך זמן באימוני הנגינה היא אתגר לא פשוט,
ובמיוחד כשלוקח זמן לראות, לשמוע, ולחוש את ההתקדמות בתהליך.
בנוסף זמן הוא המשאב היקר בחיים.
כן גם עבור הילדים שלנו, הזמן הוא משאב שמתכלה מהר מדי ויש ממנו מעט מדי.
אם זה בגלל ימי הלימודים הארוכים, הזמן שלוקח להגיע ממקום למקום- שרק הולך ומתארך,
והזמן שנאבד בזמן השיטוט ברשתות החברתיות- ובלי שום קשר להאם זה טוב או רע, זה מצב נתון,
אחד ממאפייני ההתנהלות של הדור הזה וחייבים לקחת את זה בחשבון.
לכן, הצורך ללמוד כיצד להתאמן הוא קריטי.
להבין איך אני יכול להתאמן טוב יותר,
מה זה אומר להתאמן טוב יותר.
על מה להתאמן,
באילו שעות אני פרודוקטיבי יותר,
איך לנהל את הזמן שלי בצורה נכונה ומתאימה עבורי,
מה לעשות לפני הופעה,
ויותר חשוב מכך מה לעשות אחרי ההופעה,
איך להתמודד עם מצבי לחץ,
איך להתמודד עם מצבי רוח, תסכול, תחושת תקיעות.
איך ללמוד ולהתקדם מכל מהלך שאנחנו עושים,
איך לא להסתכל על טעויות מהאזור השיפוטי והביקורתי, אלא מהאזור המתבונן ולאפשר למידה להמשך.