איך לגדל ילדים בעלי חוסן נפשי

אנג'לה דאקוורת וסיימון סינק בשיחה על איך מגדלים ילדים עם חוסן וגמישות מחשבתית.

בואו נעשה רגע היכרות למי שעדיין לא פגש את שני האנשים האלו:

אנג'לה דאקוורת:

פסיכולוגית, מרצה בכירה באוניברסטית פנסליבניה, שהיתה בעברה מורה למתמטיקה ומדעים, ויועצת עסקית.

דאקוורת מפורסמת בעקבות כתיבת הספר: GRIT- the power of passion and perseverance והופעתה ב TED .

מהו גריט, המונח אותו טבעה ועליו היא מדברת בהרחבה?

התרגום העברי לגריט הוא: להט נחישות והתמדה.

במחקרה היא בודקת מהו הסוד מאחורי הצלחות יוצאות דופן,

והמסקנה היא כי זה אינו הכישרון שאנו ניחנים בו,

אלא שילוב מיוחד של להט והתמדה שאותו היא מכנה "גריט".

התובנות אליהן היא מגיעה במחקרה:

• מדוע כשאנו חותרים לעבר מטרה, חשיבותו של המאמץ כפולה

• כיצד יכול כל אחד לפתח גריט, בלי קשר למנת המשכל ולנסיבות

• כיצד מתעוררת התעניינות שמתמידה כל החיים

• כמה סבל וכמה הנאה כלולים בתרגול אופטימלי

• מה טוב יותר לילדים – חיבוק חם או סטנדרטים גבוהים

• הקסם שמחולל "כלל הדבר הקשה"

וכאן ישנו דגש מיוחד על המשמעות העצומה של היכולת להתמודד עם קשיים וכשלונות בדרך.

(מזמינה אתכם לחזור ולקרוא את הפוסט נוער העולם החדש ותרגול)

סיימון סינק

גם סינק עסוק בחיפוש מהו אותו הדבר המיוחד המבדיל בין ארגונים רגילים, אנשים רגילים,

לבין אלו שיצרו אימפקט גדול בעולם.

מהן המוטיבציות המניעות אנשים, וארגונים לעשייה יוצאת דופן?

השאיפה שלו היא למצוא את הדרך להביא אנשים למקום ההשראה שלהם, המקום בו הם פועלים הכי טוב, וכשכל אחד מאיתנו יקום לבוקר מלא השראה וירגיש מסופק מהעבודה והחיים שלו, כולנו ביחד ניצור עולם טוב יותר.

(ומי מאיתנו לא היה חותם על זה כבר עכשיו?)

סינק התפרסם באחת מהרצאות הטד הנצפות ביותר: how great leaders inspire action

בה דיבר על ה golden circle - מעגל הזהב של what/how/why.

אין ארגון שלא יודע מה הוא עושה,

פחות ארגונים יודעים איך הם עושים את מה שהם עושים,

ומעטים הארגונים שיודעים את הסיבה האמיתית לעשייה שלהם.

נקודת הWHY - למה, היא הנקודה המשמעותית ביותר.

אותם ארגונים ואנשים שיצרו שינוי ואימפקט בעולם, הם אלו שהתחילו מ- למה, הליבה והתשוקה האמיתית לסיבת השינוי שהם רוצים לחולל ולא מהפרטים של כיצד יעשו את זה.

סימון ואנג'לה נפגשו לשיחה על הצעירים של היום

וכיצד ניתן לגדל ילדים עם חוסן גמישות ואמפתיה לעולם.

השיחה בינהם התקיימה בפודקאסט "a bit of optimism" שעל שמו המבטיח, דווקא התחיל עם סקירה עגומה למדי על ממצאי השנים האחרונות:

עליה עצומה ברמות הלחץ והבדידות, המובילות לעלייה בדיכאון ומעשי אובדנות בקרב צעירים.

כמובן שכל המדדים הללו עלו בצורה דרמטית בשנה וחצי האחרונות עם הופעת הקורונה בחיינו.

נראה שרוב הצעירים חסרים את היכולת להתמודד עם לחץ בחייהם

מדובר בלחץ גם מהדברים הפשוטים ביותר, כל התמודדות ולו הקטנה ביותר גורמת לעלייה בתחושת הסטרס, ומובילה לתחושה של מבוי סתום,

שמוביל לעלייה בדיכאון, חוסר יכולת לבטא את הקשיים שאותם הם חווים, ומגיע אפילו עד פגיעה עצמית.

הגישה לרשתות החברתיות והגלילה האינסופית, מורידות את רמות הורמון הדופמין, מה שמיד מעלה את הורמון הקורטיזול- הלחץ.

נראה, שגם כאשר הם מזהים את הבעיה,

הם מתקשים לפנות ולבקש עזרה אנושית ויעדיפו לפנות לאפליקציה או סרטון בנושא.

אחת מתופעות הלוואי הבעייתיות של השהייה הארוכה ברשתות החברתיות,

היא החשש להיות פגיע

אני חושבת שכולנו מודעים לכך שרשתות חברתיות ללא גבולות ברורים, הן דבר ממכר בצורה מזיקה.

אחת מהתופעות המדוברות פחות, היא הירידה ביכולת להיות פגיעים והחשש מטעויות.

היכולת להיות פגיעים היא גם היכולת לזהות את הפגיעות של האחר - זו למעשה היכולת האמפתית,

והיא אחת מהמיומנויות הבין-אישיות החשובות ביותר.

מסתבר שלצעירים היום, קל יותר להעלות סרטון ליוטיוב בו הם יספרו על קושי שלהם,

מאשר לגשת לחבר, לספר ולקבל חיזוק (וחיבוק).

דור שביר יותר

לפי סינק, נראה שזה דור שמסיבות תרבותיות חסר גריט,

וחסר כישורי חיים בסיסיים.

כשהם נתקלים בחיים האמיתיים עם הקשיים המובנים בהם, חסרים להם הכישורים להתמודדות.

בנוסף לרשתות החברתיות ולהתפתחויות הטכנולוגיות העצומות בשני העשורים האחרונים,

ישנה תופעה נוספת שהתפתחה והיא "הורות ההליקופטר".

הורים המגדלים את ילדיהם עטופים "בצמר גפן" מתוך חשש לשלומם הפיזי והנפשי,

בצורה שמונעת מהם התמודדויות כבר מהגיל הרך.

כמובן שהדבר נעשה מתוך אהבה ודאגה,

אך התוצאה של זה היא בוגרים שמעולם לא התנסו בהתמודדות עם קושי או בעיה.

הם הורגלו שבכל קושי ומצב מתסכל שעמד בדרכם, היה מישהו אחר שטיפל בזה ופתר את הדברים עבורם, אפילו עד מצב קיצון בו הורים מתקשרים למעסיקים של ילדיהם להתלונן על יחס לא הוגן בעבודה,

דרישה להעלאה במשכורת וקידום!

התערבות ההורים בכל דבר גורמת לשתי תופעות עיקריות:

1. מעכב את היכולת של הילדים לפתח חוסן, ויכולת התמודדות עם מצבים של קושי אפילו הקל ביותר.

2. בלבול גדול בין אהבה ואכפתיות, לבין יצירת תלות שיכולה להפוך כמעט למום בגיל הבוגר:

בוגרים עם אפס כלים להמודדות עם אתגרי היומיום.

אנחנו נמצאים בעולם בו אבדה היכולת להאזין למישהו שחושב אחרת

נראה כי ההתעסקות העצמית הבלתי פוסקת בעיקר ברשתות החברתיות, יצרה עולם בו נעלמה היכולת להאזין ולהקשיב באמת למישהו בעל דעה שונה, ויחד איתה אבדה גם האמפתיה לאחר ולשונה,

וחוסר ביכולת לייצר קשרים בין-אישיים משמעותיים.

משאלון באחד המחקרים שעסק בנושא, בני הנוער דיווחו שהם לא סומכים על החברים שלהם שיהיו שם בשבילם בזמנים קשים.

ולכן, הם לא יתקשרו אליהם לבקש את עזרתם, מה שמוביל לאיבוד יכולות התבטאות ותקשורת בין-אישית.

אנחנו יצורים חברתיים וזה אחד הכוחות המשמעותיים המניעים אותנו

בניגוד לרוב החיות, אנחנו יצורים חברתיים וזה אחד הכוחות המניעים החזקים הקיימים בחיינו.

אנחנו רוצים להרגיש שייכים וצריכים להרגיש משמעותיים.

איך אפשר להשתמש בזה כדי לייצר חוסן ולבנות את ארגז הכלים העתידי שלנו?

• קודם כל לכו לנגן:)

• זה מפתח הקשבה, אמפתיה, שפה משותפת, עבודת צוות, למידת עומק וזו רק רשימה חלקית.

• לייצר סיטואציות בהן חייבים לעזור לאחרים, זה נותן משמעות וערך, זה מלמד מה זה שירות לאחר, וזה מייצר סיטואציה בה ה"אני" לא נמצא במקום הראשון.

• הדרך הטובה ביותר ללמוד- היא ללמד מישהו אחר. למצוא מישהו שמתמודד עם משהו דומה ולעבוד איתו ביחד. גם זה חוזר ליצירת משמעות ושייכות.

• כהורים, חייבים לתת לילדים לעבוד, לתת להם להתאמץ וגם להיכשל. ילדים חייבים להבין מה ההשלכות של המעשים שלהם, ולהבין שהשמש תזרח בבוקר והעולם לא חרב אפילו כשטועים.

אלו פעולות המפתחות גריט, אמפתיה. ובכלל חיים בריאים יותר.

אלו תהליכים המובילים לעצמאות, לתחושת שליטה בחיים,

מורידים את רמות החרדה ומאפשרים התפתחות אישית.

אנחנו רוצים לשמוע אתכם

מה גורם לכם להרגיש משמעותיים ונותן לכם מוטיבציה להתאמץ?