ערן טואטי הבין שהלימודים למבחן הפסיכומטרי הם נקודה קריטית בבניית חוסן ותחושת מסוגלות,
בעיקר אצל צעירים עם לקויות למידה או כאלו שהחוויה שלהם בבית הספר היתה חוויה מדכאת ומורידה.
המבחן הזה, שמגיע בדיוק בתפר בין להיות צעיר חסר דאגות לבין להפוך למבוגר אחראי,
מבחן שלכאורה יקבע את עתידך ויגיד מה אתה שווה ולאן אתה יכול להתפתח,
הוא נקודה קריטית בזמן,
ובדיוק שם הוא בחר לעשות שינוי בעולם.
להיות זה שיתן את הכלים האחרים, היצירתיים והמתאימים לאלו שכל כך רוצים ועדיין לא הצליחו.
נעים מאוד ערן טואטי.
התחלנו את השיחה מלקטר - דרך מצויינת לחיבור:)
כל תחום בחיים שלנו עבר שינויים לא נורמלי-
רק בתי ספר נראים כמו לפני 150 שנה:
כיתה, מורה, דיסטאנס.
עולם הלימוד עובר מהפכות בלתי נתפסות,
ורק בבתי הספר עסוקים בלשמר- אולי בעיקר בלפחד משינוי.
את התוצאות ממה שקורה היום כולנו מכירים, זה ידוע מראש.
אם נשנה מה יקרה?
חוסר הוודאות הזה, הפחד מטעויות גורם להמשיך ולעשות את אותם הדברים,
להשאר לכאורה באותו המקום.
למה לכאורה?
כי אין באמת דבר כזה להישאר במקום, בטח ובטח לא בעולם שמתקדם ומשתנה (לטובה ולרעה), בקצב מטורף.
אם כבר מדברים על חינוך,
אז כמובן שהנושא הבא הוא מה שקרה בתקופת מגיפת הקורונה - תקופת הסגרים.
את השיחה שלנו פתחנו ישר ולעניין בצלילה עמוקה לטכנלוגיה וללימוד מקוון.
מה באמת קרה פה, מה קרה במערכת החינוך,
מה השתנה ומה חזר להיות בדיוק כמו שהיה קודם?
לדוגמא נושא הלמידה מרחוק:
אחד הדברים שהיה ברור שלא נערכו אליו כהלכה וכשבאמת היה צריך,
זה פשוט לא עבד.
היה איזה ניסיון קלוש בהרבה מאוד בתי ספר לשמר ואולי אפילו לשכלל את המיומנות הזו בזמן נורמלי כמו עכשיו,
(מי היה מאמין שלימים האלו שאנו חווים בתקופה האחרונה נקרא נורמליים -
אבל בשנים האחרונות נראה שזה הנורמלי החדש),
בכל מקרה,
מהר מאוד רוב גדול של בתי הספר פשוט ויתרו על זה.
למה?
כי זה לא ממש עבד,
כי ההורים התלוננו שזה יום שהילדים לא עושים בו כלום,
בטח ובטח לא לומדים,
וכי כנראה לאף אחד לא היתה האנרגיה לעשות פה עבודה אמיתית ויסודית.
איך צריך להראות לימוד אונליין אמיתי?
מגוון!
לא מורה אחד שיעביר את השיעור בזום,
אלא שימוש במגוון רחב של חומרים שזמינים אונליין,
כשהמורה רק מדריך ועוזר וכמובן לא היחיד שמקנה את הידע.
הרי היום, כשאנחנו רוצים ללמוד משהו חדש,
אנחנו מחפשים מגוון של חומרים,
מגוון של יוצרים בתחום.
אנחנו מחפשים משהו שיתאים לנו גישה שתתאים לנו, טון קול שנעים לנו לשמוע,
קצב שנכון לנו ועוד ועוד.
בשם אחר: פרסונליזציה!
זה כל הכיף לחיות בכפר הגלובאלי הקטן שנוצר לנו כאן.
נעים מאוד ערן טואטי
ערן הוא בוגר מגמת אמנות, יודע מעל 8 שפות.
חוץ מזה, הוא אובחן כדיסגרף. בדרך כלל זה הולך עם דיסלקציה, אצלו זה הגיע לבד:)
הוא חווה בעצמו את הקושי עם לימודי הפסיכומטרי ובעיקר את האפקט של פיתוח תחושת מסוגלות.
ללמוד על כוס בירה וירטואלית
אי אפשר ללמוד כשיש פאניקה ברקע, המוח לא נמצא בלימודים,
אנחנו לומדים מתוך תחושת כיף ועניין,
וזו הסיבה שיש בר ברקע - אנחנו באים לבלות!
וואלה איזה מצחיק זה לראות עכשיו משהו.
ממש ככה.
איך ערן עושה את הקסם הזה של ללמוד על כוס בירה?
איך אפשר ללמוד משהו חדש עם כל הרעש הזה ברקע?
הרקע הוירטואלי שערן משתמש בו הוא רקע מאוד רועש ומלא בפרטים
פאב גדול מלא בפרטים, מגרש חניה מקושקש -
איך זה יכול לעבוד בכלל?
ערן טוען שהרעש הזה הוא לא ממש רעש הוא מייצר תחושה של משהו מהנה,
בדיוק כמו בסרט.
עם כל הרעש מסביב אנחנו בכל זאת מצליחים להתרכז ולעקוב אחרי העלילה,
אז למה זה צריך להיות שונה וסטרילי כשלומדים?
מנסיונו, העין נמשכת לרעש כמו בסרט וזה חלק חשוב מהעניין ומהתהליך.
בואו ניגע בנקודת כאב אמיתית: לימודי אנגלית ללקויי למידה
זו אחת מנקודות הכאב הגדולות ביותר עבור תלמיד לקוי למידה.
אם 12 שנים מיטב המורים לא הצליחו ללמד אותי,
לא מורים בבית הספר ולא מורים פרטיים,
אז איזה סיכוי יש לזה באמת?
ומה הסיכוי שלי להצליח בעולם היום בלי לדעת אנגלית ברמה טובה +??
אז איך בכל זאת ערן מצליח לעלות את זה? סוג של קסם...
תפיסה אמנותית, תפיסה ויזואלית ובנייה של הקשרים
ויזואליזציה היא כלי למידה משמעותי,
אנחנו חיים בעולם ויזאולי והילדים שאנחנו פוגשים נולדו לתוכו
זה הפך להיות חלק משמעותי ממאפייני החשיבה והפעולה שלהם.
ערן מדבר על משהו נוסף,
הוא מדבר על יצירת הקשרים בעזרת ציורים, בעזרת האנשה (מהמילה אנושי), של הויזואליות,
זו בנייה של סיפור - סטורטלינג טוב - כזה שנזכור.
מבחינת ערן זה נקרא אמנות - הצד האמנותי של הלוגיקה.
לחזק את נקודות האור - את האזורים שאנחנו חזקים בהם
יש פה נקודה חשובה נוספת -
ערן מזכיר נקודה שכבר שמעתי בעבר ואני עובדת עליה עם מורים לנגינה לא מעט זמן.
לא חייבים להתעקש על המקומות שאנחנו פחות טובים בהם,
בואו נמצא את נקודת האור,
נחזק אותן על הדרך, נצליח למשוך למעלה גם את המקומות שאנחנו יותר מתקשים בהם.
ערן אומר שאסור שהנקודה החלשה תהווה מכשול להביא את הצד החזק קדימה.
צריך לדעת מספיק כדי שזה לא יעכב.
ובעיקר לדעת לבקש עזרה בחלקים בהם אנחנו פחות מוצלחים.
דבר שכונה
באתר של ערן יש לא מעט מלל, אבל מבחינתו זה רק קישוט או תוספת נחמדה
לציורים שהוא מצייר שמדברים מעצמם,
ובעיקר מפעילים את הרגש.
והרי זה הדבר הכי חזק שמפעיל את כולנו בני האנוש....
יש פה לא מעט חשיבה על השפה- ערן מקפיד להשתמש בשפה נכונה אבל נגישה
וטבעית ותוך כדי משתעשע בציורים ובאיורים.
אז למה לא להתחיל כבר בבית הספר?
אז אני חוזרת לשאלה הראשונה
למה דווקא פסיכומטרי?
למה לא להתחיל עם השיטה הזו כבר בתקופת בית הספר לייצר אימפקט גדול יותר,
לתפוס את הילדים האלו לפני שהם חווים תסכול גדול כל כך?
חינוך כמו בחנות ממתקים
החזון של ערן זה חינוך שיהיה כמו חנות ממתקים.
שהחינוך יהיה פרסונלי פרטני ותחרותי.
תחרות כזו שכל מורה וכל בית ספר יצטרכו לתת המקסימום.
שיהיה מהנה ולא מענה.
האם לא נגדל ילדים סופר מפונקים שלא תורמים לעצמם ולקהילה שלהם?
בסופו של יום אנחנו יצורים חברתים,
היכולת להצליח לעבוד ביחד היא קריטית בעולם-
לא הכל יכול להיות כל כך פרסונלי, אינדיבידואליסטי, מותאם ופרטני,
הילדים לא ילמדו להתמודד עם אתגרים,
ובסופו של יום נגדל ילדים מפונקים,
שלא יודעים מה זה להתאמץ ולעבוד, לחיות ולתקשר בצוות ובקהילה.
איך זה מסתדר?
ערן מאמין שברגע שניתן לעצמנו, ונעשיר את עצמינו,
ניתן גם החוצה, נדע לעשות "סחר חליפין" בידע שלנו, וביכולות שלנו.
ושוב אנחנו חזורים לנקודות האור - במה שאני לא טובה, אוכל למצוא מישהו אחר שטוב בזה ולהעזר בו.
שלב השאלה הזהה:
טיפ לתרגול והתמדה
אמפתיה, חמלה IN
"משטור" עצמי OUT
ההלקאה העצמית שהרבה פעמים אנחנו נשאבים אליה לא עוזרת.
נהפוך הוא, היא פוגעת בנו וביכולת שלנו ללמוד ולהטמיע חומר חדש.
אי אפשר ללמוד באוירה של פחד,
זה חייב להיות מהנה.
לדעת להיכנס לדברים בצורה הדרגתית,
לתגמל את עצמנו על הדברים הקטנים.
להנות מללמוד ולהחזיר את הסקרנות כמו פעם כשהיינו ילדים קטנים.