הוא פשוט לא מוכן ללמוד תאוריה

התקשרה אלי אמא ,

"הבן שלי לא רוצה ללמוד תאוריה אבל מתעקשים שהוא חייב. מה עושים?"

אנחנו לא מכירות היא הגיעה אלי במקרה קצת חסרת אונים.

הילד לומד בקונסרבטוריון מצוין, אוהב את המורה שלו,

אבל הקונסרבטוריון דורש שהוא יהיה בשיעורי תאוריה.

לא סתם דורש- ממש מחתים את ההורים בזמן ההרשמה.

נשמע מקצועי?

מרשים אתכם?

פעם לפני הרבה שנים היה אפשר להגיד לילדים מה הם צריכים לעשות ואיך

הסיפור הזה היה יכול להיות מרשים - אולי בתקופה אחרת.

היתה תקופה שהורים היו מגיעים עם הילדים שלהם לבחינות התאמה לכלי,

מנהל מרכז המוזיקה היה ממיין את הילדים לפי איך שנראה לו נכון.

זה היה מתבסס על הרבה ידע ונסיון של המורים ומנהלי מרכזי המוזיקה,

ולפעמים פשוט על פי צורך התזמורת, ההרכב או המקהלה.

ההורים היו "זורמים" עם ההחלטות. הידע הרי היה ברשות אנשי המקצוע.

אז מה עם הילד רצה ללמוד כינור ושלחו אותו ללמוד טרומבון?

בתנועה הקיבוצית זה היה אפילו יותר קיצוני,

כל הילדים היו זוכים ללימודי נגינה- וזה מדהים.

היתה רכזת מוזיקלית בקיבוץ שכשמה כן היא- ותפקידה היה לרכז את כל נושא הילדים המנגנים בקיבוץ, לעזור להם, לתמוך, להבין את הצרכים הפיזיים כמו מקום נאות להתאמן, רכישה של כלי הנגינה,

ובעיקר הפעלת הילדים בארועי המוזיקה בתוך קהילת הקיבוץ- בארועים וחגיגות.

מנהל.ת מרכז המוזיקה וצוות מורים היו מגיעים בתחילת שנת הלימודים לקיבוץ ופשוט בוחרים מי לאיזה כלי.

אנחנו חיים בעולם שונה היום

היום, המורה הוא כבר לא בר הסמכא היחידי,

אמנם מדובר ברכישת מיומנויות, ולמבוגר כמעט תמיד יש הרבה יותר נסיון פרקטי ונסיון חיים,

אך בל נשכח שהילדים היום חשופים לכל מה שקורה בעולם, לפעמים אפילו יותר מאיתנו המבוגרים,

והרבה פעמים הם חשופים למודלים ורעיונות שאנחנו בכלל לא מכירים.

הם יודעים מה הם רוצים ללמוד, אצל מי, ומה הם רוצים לנגן.

מצד אחד זה נפלא. היכולת שלהם למצוא, לחקור ולבחור.

מצד שני זה מגביל-

הרבה פעמים הם חשופים רק לחלק קטן מהאפשרויות ובוחרים לפי מה שנראה "מגניב" יותר,

שמצטלם יפה יותר, או שחבר אחר עושה.

זה לא רע,

כל הדברים האלו הם מייצרי המוטיבציה עבורם להתנסות,

אבל זה לא תמיד מספק.

בואו נחזור רגע לילד שלא רוצה ללמוד תאוריה

הילד בכיתה ו', חשוב לו לנגן, הוא אפילו התעקש עם המורה בבית הספר המנגן על איזה כלי הוא רוצה ללמוד.

רצו שילמד טרומבון- הוא התעקש על קלרינט.

הוא ילד סופר חכם, היתה לי הזכות לדבר איתו,

השאלות שהוא מעלה הן שאלות סופר רלוונטיות.

"אני לא מתכנן להיות נגן מקצועי, למה אני צריך שיעורי תאוריה?

במידה ואני אשנה את דעתי אני אוכל להשלים מאוחר יותר"

אחרי כמה דקות של שיחה הבנתי שהוא דווקא אהב מאוד את שיעורי התאוריה לפני שנה.

הסיבה לכך היתה ששיעורי התאוריה התקיימו עם מורה אחרת,

אבל השנה, בגלל מגבלות לוגיסטיות (אוףףף כמה קשה לתמרן בין עבודה חוגים, ילדים נוספים ולו"ז של מורים) הוא בכיתת תאוריה עם מורה אחרת, ואיכשהו שם זה פשוט לא עובד.

הילדים מפריעים,

המורה לא מצליחה להעביר את החומר,

והוא מבזבז את זמנו

ובעיקר לא מבין מה הקשר בין השיעורים שהוא מחוייב להם, לבין זה שהוא מאוד אוהב לנגן בקלרינט.

מכיון שהדור הזה עקשן ודורש תשובות, הם פנו לאחראית בקונסרבטוריון ובקשו להפסיק את השעורים האלו.

התשובה שהוא וחבריו האחרים שלא רוצים ללכת יותר קיבלו הייתה: " זה כדי לשמור על רמת לימודים גבוהה"

"כשדיברתי עם מנהלת מרכז המוזיקה היא הסבירה שזה כדי לשמור על רמת לימודים גבוהה אבל במציאות המורה לא מצליחה ללמד,

יש רעש בכיתה,

לא נעים

ולא לומדים כלום.

אז איך זה בדיוק מעלה את הרמה?"

הוא מאוד אוהב לנגן, ושואל שאלות הגיונות

למה אני צריך לבזבז את הזמן שלי אם לא לומדים כלום?

למה מחייבים אותי?

איך שיעור שאני לא לומד בו כלום מעלה איזושהי רמה?

זה נוגע באחת הסוגיות הגדולות שאני עוסקת בהן מאז הקורונה. כשהעולם משתנה בבת אחת ופתאום כל מיני מקוצעות מתחילים להיעלם והכל משתנה אנחנו חייבים לחזור למהות של הדברים.

למה ללמוד מתמטיקה אם גם ככה אני יכול לעשות הכל במחשבון? בטלפון?

למה להשקיע בכתיבה וקריאה אם הכל הופך להיות דיגיטלי , אודיו בוק, יכולת להקליט מסרים. ולא לכתוב.

הדור הזה הוא דור סופר חכם ולא מוכן לקבל תשובות שלא נשמעות הגיוניות לו ולחיים שלו.

אם לא נשכיל להתאמץ ולבחון מחדש את המהות של כל דבר ודבר,

להסביר בצורה אמיתית ועמוקה מדוע כדאי, אילו מיומנויות הוא יוכל לרכוש ולשכלל ולמה זה כל כך חשוב ,

לא נצליח לרתום אותם לעשייה, למידה, תרגול והתמדה.

ללמוד תאוריה זה חשוב השאלה איך ומתי ולא בכל מחיר

תאוריה היא חלק אינהרנטי מלימודי המוזיקה.

ללמוד מוזיקה זה להבין למה היא גורמת לנו להרגיש כמו שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאזינים לה

או מבצעים אותה.

זה אומר ללמוד את מאחורי הקלעים,

להבין את ההתפתחויות שהמוזיקה עברה במהלך השנים.

ככל שהנגנים יבינו את היסודות עליהם נבנתה המוזיקה שהם מנגנים,

כך הם יהנו ממנה יותר ויוכלו להגיע לרבדים העמוקים והמופלאים שלה.

אבל -

זה חייב לבוא מהם, זה חייב להגיע בתהליך משותף.

בואו-

אנחנו כבר מזמן עברנו מעולם של אתם חייבים ואתם חותמים ואנחנו נגיד לכם מה ואיך,

לעולם של -

יש לנו משהו נורא מעניין ללמד אתכם -

אתם מוכנים לנסות?

אתם מוכנים לצאת להרפתקאה?

התפקיד שלנו הוא לחשוף אותם, לסקרן אותם, ולרתום אותם לתהליך של למידה וגילוי.

ואם אין לנו משהו חשוב או מועיל להגיד או אין לנו מורה טוב שיכול לעמוד במשימה-

אז עדיף,

ממש ממש עדיף שנהיה בשקט.

הנזק מהתעקשות כזו הוא עצום.

כשילד מרגיש לא בנוח בכיתת התאוריה,

שמבזבזים לו את הזמן

וכן,

גם הזמן שלו יקר ובעל ערך,

אם נתעקש בכל מחיר כל מה שנעשה זה להוריד לו את המוטיבציה מהנגינה בכלל.

אם הוא נהנה להגיע שיעורי הנגינה עם המורה שהוא כל כך אוהב,

עכשיו, זה מתחיל להתקשר עבורו עם חובה, עם משהו לא נעים.

ואף אחד, ואף אחת, לא רוצים להיות במקום שלא נעים להם ולהן.

בטח ובטח שמדובר בשיעורי העשרה אחרי שעות בית הספר.

הילד המסויים הזה הוא ילד סקרן וחקרן וחכם.

ככל שישהה בתוך עולם הנגינה, כך גם יתחיל לשאול ולתהות וירצה בעצמו להבין ולגלות וללמוד ולחקור.

הגיע הזמן שנבין שהתפקיד שלנו הוא לפתוח להם חלון

התפקיד שלנו הוא לפתוח להם חלון עם נוף לעולם נפלא,

כזה שממש ממש יעשה להם חשק לצאת אליו.

עולם שיש מגוון של דרכים להכנס אליו

ומגוון של אפשרויות להתקדם בתוכו בצורה מקצועית וברמה גבוהה,

ולא רק דרך אחת ויחידה.

אנחנו גם לא רוצים שהם יהיו חייבים.

אנחנו רוצים שהם יבחרו בעולמות האלו.

לנו תהייה הזכות ללוות אותם,

להיות לצידם ולהוות עבורם מקור השראה.

לסיכום- מה עושים?

הילד אוהב לנגן, זה המון!!!

אין שום טעם לחייב בשום דבר נוסף.

תסמכו עליו ועליכם שתייצרו אצלו סקרנות כל כך גדולה שהוא ירצה מעצמו לגלות עוד ועוד.

תחשפו אותו למוזיקה נוספת, להרכבים, תזמורת

ונושאים שיגרמו לו לרצות לדעת עוד ועוד ויובילו אותו גם ללימודי התאוריה.

תביאו מורים מלאי תשוקה להוראה- אולי קשה למצוא אותם אבל כשמישהו מלא בתשוקה למה שהוא עושה- זה מדבק!

זה מייצר קבוצה לומדת,

וקבוצה זה חוסן.

זו מסגרת שרק ירצו להצטרף אליה.

כל תהליך של "אתה חייב" , "תתחייבו", "תחתמו", "אין אופציה אחרת"- יעשה רק נזק.

אל תשכחו- אנחנו חיים בעולם של פרסונליזציה והתלמידים שלנו מצפים ובצדק לתהליך ויחס שיתאימו להם, לשאיפות שלהם ולמקום הרגשי והפיזי בו הם נמצאים.

חברים יקרים,

אם אנחנו רוצים שהילדים ימשיכו ללמוד נגינה,

אם אנחנו רוצים להשאר רלוונטיים עבורם, הגיע הזמן לשנות גישה!

נ.ב.

הילד המקסים הזה- בינתיים הפסיק לנגן. הוא לא מוכן שיכריחו אותו להגיע לשיעור שלא לומדים בו

ושלא נעים לו להיות בו.

לא חבל???

רוצים טיפים מעשיים על בניית מוטיבציה פנימית והתמדה בתרגול?

מוזמנים להכנס לקבוצת אתגר תרגול הנגינה שלנו כאן

ולהרשם להרצאה הבאה שלנו על תרגול כאן.