פעם מצוינות היה ערך ששאפנו אליו וחינכנו לאורו
"הכי טוב. מְעֻלֶּה, מֻבְחָר, מְשֻׁבַּח"
באופן טבעי אנחנו רואים במצויינות ערך חשוב לחיים.
לבחור משהו שמעניין אותנו, שחשוב לנו, ולנסות לעשות אותו הכי טוב.
אם נתייחס גם למילים מובחר ומשובח, אלו תמיד מגיעות עם קונוטציות חיוביות.
כך חינכו אותנו, דור לסבים שהגיעו מהגולה, שחיפשו דרך להתבלט,
ואולי אפילו לשרוד בעזרת השאיפה למצוינות.
אין ספק שאותו דור של עולים,
ניסה להקנות לילדיו (הורינו), את כל מה שלא זכה לקבל בגלל המלחמה,
ויתכן שזה בכלל קשור למיעוט שמרגיש חובה להתבלט ולהרגיש משמעותי בעולם.
מערכות החינוך מתייחסות למצויינות כדבר המעורר מוטיבציה לעשייה
בסביבה שראתה במצוינות ערך משמעותי, בתי הספר זיהו את הפוטנציאל למשוך תלמידים בעלי מוטיבציות בתחומים ספיציפיים, ותכניות מצויינות נפתחו כמו פטריות אחרי הגשם במגוון רחב של תחומים:
מדעים
מוזיקה
אמנות
חינוך גופני
מצוינות חברתית
ועוד.
כל בית ספר בוחר את התחומים אליהם הוא מעוניין למשוך תלמידים.
יותר נכון,
תמיד בראש תכנית המצויינות עומד מורה מלא כריזמה המעוניין להוביל תלמידים למחוזות חדשים תוך העצמה ויצירת מוטיבציה.
וכדי לייצר את אותה מוטיבציה החלו להגיע יחד עם תכניות המצויינות גם תעודות ההצטיינות במצויינות...
הצטיינות חברתית, הצטיינות בלימודים, הצטיינות במקצוע ספציפי.
יחד עם השימוש בקבוצות מצויינות כאלו ואחרות המיועדות ליצירת מוטיבציה ללמידה והתקדמות,
ישנה את קבוצת השפיץ של הפירמידה:
אלו שבאמת מגיעים להישגים יוצאי דופן.
שמשקיעים שעות על גבי שעות כל יום כל השנה, כדי להיות הטובים ביותר בתחומם.
בארץ ובשאיפה גם בעולם. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לזה היא אולימפיאדת טוקיו המתקיימת ממש בימים אלו. רגע השיא של כל כך הרבה ספורטאים- כל אחד והסיפור האישי שלו, הדרך הפרטית שלו, שלפעמים יש לנו הזכות להחשף לקמצוץ ממנה.
מצוינות זה לצאת מאזור הנוחות להרפתקאה
כבת להורים שחונכו על גבי המצויינות, כמובן שגם אני נדרשתי להצטיין, וכך גם ציפיתי מילדיי.
כמוזיקאית, מורה לנגינה ואמא אני מאמינה גדולה במצויינות.
כל אחד והמצויינות שלו.
החלק המשמעותי ביותר עבורי הוא להוביל אותם ולייצר אצלם את האומץ והיכולת לצאת מאזור הנוחות.
מה לעשות, החיים קשים (כן, יש בי כמה גנים מפולניה), וצריך לדעת להתמודד עם הקשיים.
צעד קטן לעבר הלא נודע - זה לא משהו כל כך פשוט
קודם כל זה דורש להעז ולעשות צעד אחד לכיוון לא ידוע ולא צפוי.
זה גם דורש להיות מספיק יציב כדי להתמודד עם חוסר הוודאות.
מצד שני -קצת הרפתקאות עוד לא הזיקה לאף אחת,
ואפילו ההפך.
זה מאפשר להגיע למחוזות חדשים ולחלום חלומות שלא שיערנו שיש כמותם.
בשנים האחרונות נראה כי ההתייחסות למצויינות היא התייחסות לתוצר בלבד
אך אבוי,
בשנים האחרונות נראה כי התפתח אנטגוניזם סביב המונח מצויינות.
הרצון לראות בילד שותף שווה ערך,
ולא האחראי הבלעדי על הגשמת חלומותיהם הלא ממומשים של הוריו,
תרבות הנוחות, הצורך להתאמץ הרבה פחות בתחומים מסויימים ממה שהיינו רגילים -
חלק מנפלאות הטכנולוגיה ההולכת ומתקדמת בקצב מסחרר.
יחד עם הגישה הגורסת שלילד צריך להיות כמה שיותר כיף,
כמה שיותר התנסויות, כמה שיותר הנאה, שתפסה מקום נכבד בעולמינו.
נוסיף על זה את שעות העבודה הארוכות, שלא באמת מאפשרות לנו ההורים
ללוות את ילדינו כמו שאולי היינו רוצים,
ההנאה והנוחות הנעימה ש"בזרימה" ובחוסר הדרישה והמאמץ הנלווים להתמדה
צבעה את תמונת המצויינות בצורה קצת מעוותת : נוקשות, סגפנות ואליטיזם.
מצויינות דורשת התמדה
הדרך למצויינות רצופה במאמץ,
ויתור על דברים מסויימים למען אחרים, קוראים לזה הירארכיה.
לפעמים לוותר על חברים לטובת אימון, לפעמים על בילוי, ולפעמים אפילו על חלק מהלימודים.
מצוינות זו התמדה גדולה ולעיתים רשת הצלה של המבוגרים בעיקר ברגעי משבר.
כן, המבוגרים צריכים להיות שם וצריכים גם פניות כדי ללוות ולתמוך.
ומכיוון שזה קשה, לפעמים אפילו מאוד,
נוח לנו להסתכל על הקיצוניות שבמצויינות, ואולי אפילו להקפיד שלא לראות את התמונה המלאה,
אלא להחליט שמערכת המצויינות שלפנינו מקריבה את הילד כקורבן בשם חלון (ואולי אף חלום) הראווה אותו הוא אמור לקשט.
לא תמיד הדבר כך.
כמו בכל דבר בחיים, קיצוניות מובילה להסתכלות חד מימדית שלא מיטיבה עם אף אחד.
רק אזכיר שלקיצוניות יש שני קצוות...
התהליך ולא רק התוצר- התמדה לאורך זמן היא המפתח
כבר כתבתי - גדלתי וגידלתי על ברכי המצויינות:
אתה טוב במשהו? גילית כישרון? תתמיד, תמשיך תעשה הכי טוב שאתה יכול.
כאמא , כמורה,
השקעתי את כל המשאבים (לעיתים גם כאלו שלא היו) כדי לעזור ולהוביל לשם- להכי טוב.
כיום, כאשר מדברים מצויינות- נראה שמתייחסים בעיקר לתוצר ופחות לדרך המובילה לשם.
אני בוחרת לחזור ולהזכיר את משמעות התהליך,
אני חשה שמבקרי המצוינות מודדים אותה בעיקר בתוצאה ובתוצר
ושוכחים כמה עוצמה וכלים לחיים ניתן לקבל בדרך.
יש היוצאים מאזור הנוחות, שמעזים, מתנסים ועושים דרך משמעותית לאורך זמן,
ולא מגיעים להישג שיכול להחשב כמובחר או מעולה.
ובכלל נשאלת השאלה מה זה מובחר ומעולה? האם זה תמיד מוגדר באופן חיצוני?
גם אלו שלא זכו במקום הראשון וגם לא השני,
קיבלו כלים משמעותיים לארגז הכלים של החיים.
הם קיבלו את היכולת להתגבר על מהמורות בדרך.
הם לימדו את עצמם מה זה אומר להתמיד גם כשאפור ומתסכל.
הם למדו מהי עבודה קשה גם שלא זכו בפרסים של נראות, אבל כן מצאו את התגמולים הקטנים שבדרך.
ואם נחזור לרגע למשחקים האולימפיים, יש כל כך הרבה ספורטאים מצויינים שלא זכו להגיע לשם בגלל נפילה רגעית, פציעה או שפשוט לא הצליחו להגיע לרף המתאים ואין צל של ספק במצוינות שלהם.
מצויינות היא האנשים בהם אתה בוחר להקיף את עצמך
מצויינות בעיני היא המאמץ המושקע בהתמדה,
הבחירה בסביבה מעצימה שיודעת לדרבן כשקשה,
היכולת לדייק את הסביבה בה בוחרים לצמוח:
שיהיו בה אנשים מעוררי השראה,
מנטורים,
שיכולים לתת כלים להתקדמות,
כלים להתמודדות.
שזו תהיה סביבה יצירתית.
משמעות ההתנסות, המאמץ וההתמדה בעידן של נראות
בעולם שנראות היא אחד מהערכים המובילים בו,
התנסות כבר הרבה פחות מובנת מעליה במיוחד בגיל ההתבגרות.
החשש שזה לא יראה טוב, לא ישמע יפה ואיך יתפרש בעיני החברים…
כדי להתנסות צריך קודם כל לחלום.
ובשביל לחלום, צריך סביבה יצירתית ומעוררת השראה.
גם אם ילדינו לא יהיו החוד של הפרמידה, הם יקבלו כלים עצומים להמשך דרכם כמבוגרים.
הם יקבלו את היכולת לחלום, הם יקבלו את היכולת להיות יצירתי,
והם יקבלו את החוויה של להיות בסביבה שכזו.
כדי לחלום צריך השראה, צריך חשיפה, צריך רוחב אופקים.
זה אומר הרבה טעימות קטנות והתנסויות מצומצמות יחד עם בחירה והעמקה.
להתחיל ולנסות,
לעודד את הצעד הראשון, את הצעדים הקטנים בהמשך.
כשרואים שהמים לא כל כך קרים ועמוקים זה הזמן להרחיב את הצעדים לכדי פסיעה מבוקרת.
יכול להיות שבסופו של דבר הם ירצו להצטיין בחלום אותו בחרו להגשים.
אבל ערך הצבת החלום כמטרה והיציאה לצעד הראשון,
המעבר מפאסיביות לאקטיביות,
זה הדבר המייצר מהפך, והוא משמעותי לאין ערוך.
אולי אפילו יותר מההישג וכיבוש היעד…
