מי יגיע רחוק יותר - המוכשרים או המתמידנים?

קרול דווק, חוקרת את תבניות החשיבה שלנו מזה שנים רבות,

ואת ההשפעה שלהן על היכולת שלנו להגיע להישגים משמעותיים עבורנו:

הישגים ומטרות בתחום האישי,

בתחום הזוגי,

בעבודה,

בקריירה-

למעשה בכל תחום בחיינו.

פרופ' דווק, מדברת על שתי תבניות חשיבה עיקריות:

תבנית החשיבה המקובעת - הלך רוח מקובע

ותבנית חשיבה המתפתחת - הלך רוח מתפתח.

בכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים שני דפוסי החשיבה,

נוכל לבחור להגדיל את היחס לטובת תבנית החשיבה המתפתחת,

גם כהורים, גם כמורים.

פוסט על תבניות חשיבה - חלק א'

תבנית החשיבה המתפתחת

תבנית החשיבה המתפתחת דוגלת בהתפתחות, רכישת מיומנויות,

ואפילו התפתחות נוירולוגית של המוח,

שתלויה אך ורק בנו וברצון שלנו ללמוד, להשתפר ולהתקדם.

תבנית החשיבה המקובעת

לעומתה, תבנית החשיבה המקובעת מאמינה שהכל מולד,

אין לנו שום אפשרות לשנות,

ומראש חבל על המאמץ.

אתגרים וכישלונות כנקודת המבחן של שתי התבניות

בעלי תבנית החשיבה המתפתחת- לא מסתכלים על כישלון כמשהו שמגדיר אותם-

הם רואים בכישלון כחלק מובנה מהדרך.

הם אוהבים אתגרים - הם רואים בהם כוח מניע,

ומכיון שמבחינתם הכל הוא חלק מתהליך ומדרך,

הם גם יודעים להתייחס לביקורת כדבר בונה ומקדם.

הם מבינים (ומאמינים) שיש להם את היכולת לשנות כל תחום בחייהם,

הכל תלוי במידת הרצון שלהם.

יש להם מטרה ברורה ונחישות.

ונחישות נמדדת לפי מתי שצריך להפעיל אותה- מתי שמשהו לא עובד כמו שצריך.

מתי שקשה.

לעומתם,

בעלי תבנית החשיבה המקובעת, מאמינים שאו שנולדת עם זה או שלא.

או שנולדת עם כישרון-

כישרון לעסקים,

כישרון ליחסי אנוש וחברותיות,

כישרון בספורט,

כישרון במוזיקה -

או שלא.

מי שמצליח בתחום מסויים הוא מי שזכה במתת האל או הגנטיקה ונולד עם הכישרון הדרוש.

המוכשרים לא באמת צריכים להתאמץ ולעבוד קשה.

מי שעובד קשה- סימן שהוא לא מוכשר מספיק וחבל על המאמץ שלו.

עם אותן הכשרונות והיכולות המולדות שלנו- איתן גם נסיים את חיינו.

כאשר הם נכשלים במשהו,

כאשר משהו לא עובד להם לפי התכניות,

הם רואים בזה הוכחה לכך שהם הכישלון.

הם לא רואים את הדרך, הם מכווני תוצאה,

הם לא רואים את האפשרות לשפר, ללמוד ולהתקדם.

אנחנו תלמידים נצחיים במלאכת החיים

פרופ' דווק עוסקת ביכולות הלמידה.

בהיותנו תלמידים נצחיים במלאכת החיים.

כל תחום שמספיק חשוב לנו ונבחר להשתפר בו-

נוכל למצוא את הכלים ולשפר את היכולות המולדות שלנו.

כשהיא בוחנת את מסלולם של אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומם,

היא מגלה אנשים שהתאמצו לאורך שנים,

שהתמידו גם כשהדברים לא הלכו כמו שהם קיוו ורצו,

שנפלו וקמו ולא ויתרו,

ובעיקר היא רואה אנשים שמכל שלב בדרך למדו ושיפרו הלאה.

הם לא חיכו שמישהו מבחוץ יגיע וישבח אותם,

שיספר להם עד כמה הם מוכשרים ומוצלחים,

הם היו ממוקדים בדרך שלהם,

וניצלו כל הזדמנות וכל אינטראקציה בדרך כדי להבין במה הם יכולים להשתפר.

הוא לא מספיק מוכשר

בואו נודה על האמת..

כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים על מישהו או מישהי, שאין להם באמת סיכוי להצטיין

כי הם לא מוכשרים מספיק?

הם מאוד רוצים ואתם מעריכים את זה,

אבל חסר להם...

גמישות,

חוזק,

שמיעה,

הבנה עמוקה,

יכולת ניתוח,

יצירתיות

ועוד ועוד....

תהיו כנים ותגידו- מי הם אלו שבאמת הגיעו להישגים יוצאי דופן -

המוכשרים או המתמידנים?

תסתכלו רגע אחורה על כל הילדים ובני הנוער שפגשתם במהלך חייכם.

מי מהם הגיע להישגים יוצאי דופן -

אלו שגילו כישרון טבעי מיד בהתחלה?

או דווקא אלו שהיה להם קשה ולא פשוט ובחרו להתעקש ולהתמיד?

התשובה שלי ברורה וחד משמעית.

דווקא אותם התלמידים שפגשתי והיו סופר מוכשרים,

בעלי שמיעה מצויינת,

חוש מוזיקלי,

ויכולת טכניות מרהיבות,

הם אותם אלו שפרשו שניה אחרי שנתקלו בקושי קטן.

באותו הרגע שמשהו לא ממש הלך חלק,

באותו הרגע שהם הבינו שהם צריכים להתאמן יותר, ולא הכל הולך להם באופן מיידי,

באותה השנייה שהם הרגישו שהם כבר לא הכי טובים-

הם פרשו.

לעומתם,

אותן תלמידות שאהבו את הנגינה, את המוזיקה

ושום דבר , פשוט שום דבר לא הלך להן חלק.

הכל דרש מאמץ,

הכל דרש שעות של אימון - שום דבר לא בא באופן טבעי וחלק,

אבל הן הגיעו הכי רחוק.

ולא רק בנגינה,

הן הצליחו בכל התחומים בהם הן בחרו להשקיע,

ומאוחר יותר (כן, עניין אותי לדעת איך הן ממשיכות בחיים)

הן לא נמנעו מלהגדיר יעדים רחוקים ומאתגרים ולהגיע לשם.

במקום להגיד אי אפשר - תהיו ענייניים ותחשבו אילו כלים חסרים לתלמידים שלכם

אם גם אנחנו כמורים והורים נבחר בהלך הרוח המתפתח,

נוכל לשנות גישה ולהבין שאפשר גם אחרת.

כשעומדים בפנינו נער או נערה נחושים,

שאוהבים את מה שהם עושים וחולמים להגיע עם זה רחוק,

במקום להגיד להם שהם לא יכולים והם לא יגיעו ליעד,

גם אם אתם בטוחים במאת האחוזים שחסרות להם תכונות פיזיות או קוגניטיביות קריטיות.

אני מזמינה את כולנו - הורים מורים או כל מבוגר הפוגש בדרכו ילד צעיר,

לפנות לכיוון שונה.

בואו ונבחן בצורה עניינית ולא שיפוטית מהן הנקודות החלשות יותר.

אותן הנקודות והיכולות שאנחנו רואים בהן את המכשול העיקרי,

בהגעת הנער או הנערה ליעדאותו הם הציבו לעצמם.

אותם המקומות הזקוקים לשיפור, טיפוח או אפילו שינוי קיצוני.

בואו נגדיר אותן בצורה מדוייקת ועניינית בלי התוספת אפשר או אי אפשר - כרגע זה בכלל לא רלוונטי.

ועכשיו יש בידינו שתי אפשרויות:

1. להבין אילו מהמיומנויות שלנו יכולות לעזור להם לייצר את השינוי.

מה אנחנו יכולים לתת להם - אילו כלים שיש לנו יכולים לעזור להם.

2. במידה ואין לנו את הכלים המדוייקים עבורם- מי כן יוכל לעזור להם?

אחרי שהבנו מה הם צריכים,

מה חסר להם בדרך לחלום,

והבנו שאנחנו לא יכולים לתת או לעזור יותר ממה שכבר עשינו,

נפנה אותם למישהו שיוכל לתת את הפן החסר.

ואם נמשיך ברוח תבנית החשיבה המתפתחת-

זה לא אומר שאנחנו לא מספיק טובים במה שאנחנו עושים,

זה אומר שאנחנו מבינים מה החוזקות שלנו ומה פחות,

זה אומר שאנחנו קשובים לתלמידים שלנו,

וזה אומר שחלק מהכלים שאנחנו מאפשרים להם,

הם לרכוש מיומנויות וכלים נוספים מאנשים נוספים

המומחים בתחומים קצת שונים מאיתנו.

אנחנו כבר במאה ה21,

עברנו שנתיים מאתגרות של קורונה,

הבנו שחייבים לשנות.

בואו נפסיק לחכות שמישהו או משהו יעשה את זה עבורנו.

בואו נבחר לייצר את השינוי בעצמנו עם היכולות הנפלאות שיש לנו

במקומות בהם אנחנו נמצאים.