כבר הרבה זמן שאני מנסה לשוחח עם יעל פולק חלק,
והיה שווה לחכות...
זה פוסט על הקשבה הרגלים והתמדה.
יעל היא פסיכולוגית חברתית,
למדה CBT,
כיום גרה בניו ג'רזי ארה"ב.
יעל כותבת למוסף הארץ,
כתבה ספר "לשנות את החיים בשנה"
בנוסף, יש לה קבוצת פייסבוק שעוסקת בשינוי הרגלים
הדבר שהכי מעניין אותה עכשיו
הוא איך לשנות הרגלים לטובה ואיך להקשיב.
ובעיקר:
איך אפשר ליישם את כל זה בחיים האמיתיים.
וואו!
חוץ מזה יש ליעל 4 ילדים וארבעתם מנגנים.
למה?
ככה.
היא לא מוזיקאית.
ניגנה קצת בילדותה,
כנראה שהתקופה הזו השאירה משהו,
בטוח צמחה שם אהבה למוזיקה אבל לא היה שם שום הישג מיוחד שהיא זוכרת,
איזשהו הישג שניתן לספר עליו ...
כמו שיעל אומרת: "אין לי היסטוריה עם הדבר הזה, אבל אני אוהבת מוזיקה קלאסית".
היסטוריה או לא,
יעל ובן זוגה רואים את מיומנות הנגינה כשוות ערך לקריאה וכתיבה.
ליצור מפת דרכים
הילד הראשון התחיל ללמוד בארץ,
עם מורה נהדרת.
אבל משהו היה חסר.
היתה חסרה תחושה של סדר.
כהורה שלא ממש בקיאה בתהליך,
לא היה ברור לי מה בא קודם, מה בא אחרי,
איפה אנחנו צריכים להיות בתהליך
איזו מיומנות אנחנו רוכשים עכשיו.
ועלתה כמובן שאלת השאלות:
על מי מוטלת אחריות האימונים והאיכות שלהם?
כאמא, היא שאפה להיות חלק מהתהליך
חלק שגם מבין מה קורה שם,
ולאן הולכים.
לא רק אחראית לוגיסטיקה.
משולש הזהב: מורה-תלמיד-הורה
הילדים של יעל לומדים בארה"ב במרכז מוזיקה המתמחה בהוראה בשיטת סוזוקי:
"שיטת סוזוקי בהוראת מוזיקה מתבססת על הנחת היסוד של המורה, המחנך והיוצר היפני סוזוקי,
לפיה יכול כל ילד לפתח את כישוריו המוזיקליים, בתנאי שיזכה לעידוד המתאים מהוריו וממוריו.
סוזוקי פיתח את שיטת החינוך מוזיקלי שלו אחרי מלחמת העולם השנייה,
כחיקוי ללימוד שפת האם אצל תינוקות וילדים רכים." (ויקיפדיה)
לפי השיטה, ההורים הם חלק מאוד פעיל ומשמעותי בתהליך הלימוד.
ישנן הגדרות מדוייקות מה נדרש מכל אחד מחלקי המשולש: מורה-הורה- תלמיד.
ישנה ציפייה ברורה שהילד יתאמן כל יום כאורך השיעור שלו:
לדוגמא:
אם לילד היה שיעור של 30 דקות - הוא מצופה להתאמן 30 דקות כל יום.
בסך הכל הגיוני וכנראה שכל מורי הנגינה היו מוכנים לחתום על הסכם כזה,
רק שאיכשהו ברוב המקומות זה לא באמת עובד...
בשיטת סוזוקי, את עבודת האימון הזו ההורה עושה ביחד עם הילד.
ההורה מאוד נוכח בתהליך.
כמובן שלדרישה הזו יש הרבה רווחים וגם הרבה מחירים.
אבל יעל חיפשה תהליכים שיובילו להנעה פנימית.
"מבחינתי אין אופציה שזה לא יעבוד, שזה יגמגם."
אצלם בבית אין משא ומתן על נגינה,
כמו שאין משא ומתן על רכישת מיומנויות הקריאה והכתיבה.
המורה מצפה שהילד יגיע מוכן
במרכז המוזיקה יש חוקים ומסגרת מאוד ברורה.
יש מטרות מאוד ברורות משיעור לשיעור
והמורה באמת מצפה שהילד יגיע מוכן לשיעור.
זה פשוט לא מקובל להגיע לא מוכן.
זה ברור שזה בזבוז של זמן ואנרגיה.
מצד אחד זה נראה אולי קשוח,
אולי לא מספיק מכיל,
אפילו יכול להיות ספירלה שלילית עבור ילדים מסויימים.
מצד שני, זו יכולה להיות ספירלה מאוד חיובית.
כי אם התאמנת זה מעולה וכבר עשית עוד צעד,
התקדמת בתהליך.
תחושה שהכוח והתנאים הם בידיים שלך
לילד ברור שאם הוא לא יתאמן התוצאה הישירה היא שהוא לא יתקדם,
לא ימשיך לשלב הבא.
אף אחד לא יכול לעשות את העבודה במקומו.
מנגד, ככל הילד ישקיע יותר מאמץ באימון,
בתהליך,
הוא באמת יקטוף את הפירות אחר כך.
במסר הזה יש משהו מאוד מעצים.
כן, זה דורש הרבה מעורבות מצד ההורים
זה דורש להפוך את ההורים לחלק אינטגרלי בתהליך
ולא רק להזיז אותם הצידה כדי שלא יפריעו...
זה דורש השקעה של זמן
וזה דורש תאום ציפיות.
סקלה מאוד גדולה של התנהלות הורית:
מצד אחד ישנם ההורים שחושבים ומרגישים שלבקש מילד להתאמן שעה ביום זו פשוט התעללות,
ילד להורה שמחזיק בדעה כזו,
באמת לא יוכל להתאמן שעה ביום.
זה פשוט לא אפשרי.
מהצד השני, ישן האמהות הקוריאניות שמבחינתן זה נכון שילד יתאמן גם 3 שעות ביום.
האמהות האלו והילדים שלהן שמנגנים נפלא כבר בגיל 3
משחקים משחק חיים אחר- זו ליגה אחרת לגמרי.
האם יש מקום לחינוך כזה כיום?
השאלה היא מה המטרה?
אם אני חושבת שהילד שלי צריך לעשות כיף: הפעולות יהיו בהתאם
ואם אני חושבת כהורה שהילדים צריכים להתמקד בתחום מסויים,
לרכוש מיומנויות מסויימות,
ההתנהלות תהיה אחרת.
אימון, רכישת מיומנויות ברמה כזו - זה לא יכול להיות בסבל.
זה לרקוח איזשהו קסם כזה שזה יהפוך למשהו מהנה,
מרתק ומעצים.
האם המיומנות של התמקצעות כל כך ספציפית, רלוונטית לעולם של היום?
בכל תחום ישנה התפלגות נורמלית. רוב האנשים נמצאים בממוצע
חלקם גרועים ומעטים פנומנים בתחומם.
כשאנחנו מתמקצעים במשהו מסויים,
אנחנו מפתחים סט רחב של מיומנויות שיכולות לשרת אותנו במגוון רחב של תחומים.
יותר מזה,
העולם יצטרך אנשים מהסוג הזה עוד יותר ממה שהוא צריך אותם עכשיו.
(ואם אתם לא ידועים למה- תחזרו לפוסט עם יעל מן שחר)
היכולת להיות במונוטאסקינג,
היכולת לבנות משמעת עצמית,
להכנס לflow,
הם יהיו נדירים, יהיו מצרך מבוקש בעולם הזה התזזיתי, המהיר.
עם הידיים האלו אני מוכנה שהיא תעשה לי ניתוח מוח
כדי שילד או ילדה שמנגנים כמה שעות ביום יוכלו גם לנתב את הכשרון,
המיומנויות והיכולות שלהם לתחומים נוספים,
זה מאוד תלוי בציפיות המוקדמות של ההורה מהתהליך.
היד המכוונת של ההורה היא מאוד משמעותית.
מיומנויות שמפתח ילד מנגן הן שונות מאוד מכל תחום אחר של תחביב או חוג בילדות.
עדיין אפשר לעסוק במוזיקה כעיסוק בפני עצמו,
או לעסוק במוזיקה ולראות בזה אבן דרך למקום אחר.
האמצע הוא מרחב זנוח כי הכי קשה להיות בו
מה קורה באמצע הפרמידה?
אנחנו רואים בחינוך המוזיקלי בארץ הרבה משאבים המושקעים בתחתית הפירמידה-
בחשיפה לכמה שיותר ילדים
ואחר כך התכווננות של כל המערכת לשפיץ, למצטיינים.
החלק האמצעי,
אלו שאוהבים מוזיקה, רוצים לנגן,
אבל לא רואים בזה מקצוע אלא אבן דרך בחיים - הם חלק מוזנח.
ההצטמצמות הזו היא תהליך מוכר וידוע בתחום ההרגלים מהרבה מאוד מקומות אחרים.
אז איך אפשר בכל זאת לשהות במקום הזה של מרכז הפירמידה?
1. מסגרת!
השפעה סביבתית היא המעצבת את קבלת ההחלטות שלנו.
הייחוס לנורמלי - להיות במרכז מוזיקה לראות את כל הפליירים של הקונצרטים,
לראות את כל הילדים מסביב, הופך להיות המצב הטבעי, הנורמלי- "כולם עושים את זה" זה העולם.
2. יעד- שתמיד תהיה מטרה קטנה ככל שתהיה - בתוך אימון, בין שיעור לשיעור.
המיומנות שצריך לשייף.
הכל עם איזושהי כוונה ויעד.
אז אפשר לקבל את ההדהוד הזה של: "אתה עושה משהו נכון."
זה יוצר את הסיפוק המיידי את הפידבק לופ שמשאיר בתוך תהליך ארוך טווח,
שמאפשר את ההתמדה.
עיצבנו סביבה שנותנת את תחושת העולם הנורמלי בתהליך,
אבל מה קורה כשהפער מול העולם הרגיל הולך וגדל?
צריך לייצר את הפריימינג הנכון,
והרבה פעמים, הרבה מאוד נמצא בראש שלנו.
מצויינות והצטיינות ושאלת ההשוואה
מה המטרה?
שהילד שלי יהיה יויו מה?
או שאני רוצה לתת לו את זה כעוד כלי לחיים?
שוב, יש פה עניין של פריימניג - מסגור:
מצויינות מול מה?
מול נגן הפסנתר הטוב בעולם?
מול בנאדם מאושר?
יעל עושה מאמצים גדולים כדי שהילדים שלה ישוו את העשייה וההתקדמות שלהם מול עצמם.
התהליך שכל אחד מהם עובר מול עצמו,
עם האתגרים שהם חווים,
הדברים עליהם הם צריכים להתגבר,
היכולת שלהם למצוא את עצמם
ובעיקר להקשיב לעצמם פנימה.
שוב אנחנו חוזרות לנקודת ההסתכלות, המסגור והגדרת מטרות.
כל אחד איפה שהוא נמצא,
לכל אחד במקום שלו בדרך הפרטית שלו.
להסכים להיות במקום שקשה שלנו
אז איך לא?
הגענו לקרול דוויק ותבנית החשיבה המתפתחת.
ההתייחסות לחוסר הצלחה כמקום של צמיחה והתפתחות
להסכים להיות במקום שקשה לנו לא מתוך סבל,
אלא מתוך הבנה שכאן יש לי מה ללמוד
אם אני במקום שמאוד קל לי, אז יכול להיות שזה משעמם ואולי אפילו דל ערך.
הקישור בין משהו שלא מצליח לי למקום בו כדאי לי להשאר ולא לברוח,
הוא קישור חיוני לכל מי שמעוניין לפתח את תבנית החשיבה המתפתחת,
לכל מי שמעוניין להתפתחת במהלך חייו.
אני יודעת שיש בך את היכולת לנגן את היצירה הזו בצורה מרהיבה
חכמת המורה היא להצליח לנתב את הילדים בתוך המקום הזה של הקושי.
מצד אחד להתעקש על המקומות שזקוקים לשיפור,
מצד שני לדעת לעצור הכל ולחגוג את ההצלחות הקטנות והגדולות.
היכולת שלה לראות אופק, והיכולת שלו להאמין למה שהיא אומרת
הכוח במשיכה קטנה שמוציאה מאזור הנוחות
הקשבה
יעל עוסקת בזמן האחרון בנושא ההקשבה.
כמו שאנחנו לומדים להקשיב למוזיקה,
אנחנו חייבים ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלנו.
לקחת ילדים למסע אחרינו - להצליח לשמוע אותם בתוך הדבר הזה.
מה הרצונות שלהם.
הקשבה מתחברת ליכולת לשהות ברגע.
לקבל החלטות בצורה מותאמת
וכמו במוזיקה, החכמה היא לא להקשיב רק למלודיה,
לא להתפתות למה שקופץ לנו מלמעלה.
להתחיל לחפש את מה שיש מתחת,
מאחורה,
לגלות את הרבדים הרבים,
את הסיפור האחר.
הגענו לשלב השאלה הזהה - טיפ לתרגול והתמדה:
אז הנה נקרתה בדרכי ההזדמנות לשאול מומחית בבניית הרגלים איך באמת בונים אותם:)
ליעל יש 4 המלצות עיקריות
1. קודם כל יעל ממליצה על החומרים של קריסטין גודנר
שכותבת, מדברת ומרצה על שיטת סוזוקי ועל המשולש: מורה- תלמיד- הורה.
2. בתחום התרגול וההתמדה יש כמובן את הרמה הטכנית שכולנו נשאבים אליה :
זמן קבוע ביום/ בשבוע,
משך זמן קבוע של אימון,
יעדים קטנים,
טבלה עם משימות ברורות.
כל אלו, הופכים את הדבר המופשט למשהו כמה שיותר מוחשי.
דברים שאפשר להאחז בהם, לסמן אותם ובונים לנו את תחושת התגמול.
3.. יש את הרמה היותר מאתגרת:
הרמה המהותית.
למה אנחנו עושים את כל זה
כשהאתגר הגדול הוא לזכור את זה ביומיום.
זה המנוע האמיתי לעבודה היומיומית.
ה- למה הוא הכוכב שהולכים בעקבותיו.
4. וטיפ אחרון:
להיות עם הרבה חמלה גם איפה שהדברים לא מצליחים או לא עובדים כמו שהיינו רוצים.
לחיות עם זה בשלום.
זה מצמיח ומעצים הרבה יותר מהלקאה עצמית.
לסיכום:
לימוד נגינה יכול להיות רק לשם המוזיקה , לשם ההצטיינות.
הוא יכול להיות אבן דרך לרכישת הרבה מאוד מיומנויות בחיים,
הכל תלוי בפריימינג שאנחנו ההורים שמים לזה.
תלוי בהקשבה הפנימית שלנו,
בהקשבה החיצונית לרצונותיו של הילד שלנו.
זה תלוי ביכולת שלנו לעצב סביבה תומכת,
להיות במסגרת ש"מנרמלת" את ההתמדה בלימוד הנגינה.
ישנו המשולש הנצחי של תלמיד הורה ומורה.
כדי שהמשולש יעבוד כמו שצריך,
יש להבין מה החלק של כל אחד ואחת בתהליך,
מה האחריות של כל אחד ומה המחוייבות שלו.
תרגול והתמדה בכל תחום, דורשים לעמול על פיתוח החשיבה המתפתחת -
על השהייה במקום הקשה והלא נעים.
וכמובן למצוא את ה- למה, החלום שמסתתר מאחורי ההחלטה לנגן
ולשלב עם בניית הרגלים אוטומטיים ומערכת תגמול שתעזור בהתמדה לאורך זמן.