שמנו הכל בצד,
כיבינו מסכים, טלפונים,
סגרנו את הדלת,
הוצאנו את כלי הנגינה,
את התווים,
התארגנו,
התמקמנו.
ופתאום אנחנו לבד בשקט.
אנחנו והכלי,
הפחדים, החרדות,
השקט הזה שמפגיש אותנו עם עצמנו.
זה ק ש ה !
איזה פחד! פתאום הכל שקט מסביב
בתרבות המערבית אנחנו לא רגילים להיות בשקט עם עצמנו,
בטח ובטח מאז כניסת הסמארטפונים לחיינו.
אנחנו עושים כמעט כל מה שאנחנו יכולים רק כדי לא להפגש עם השקט הזה.
אנחנו לא רגילים לפגוש את עצמנו על כל מה שיש בנו:
הרגשות,
הסערות,
הפחדים,
החששות,
הביקורתיות
קשה לנו לפגוש את עצמנו בקבלה ושלווה.
להבין שלא משנה מה אנחנו חשים- זה לגיטימי.
כיצד אני יכולה לפגוש את עצמי כולל הלחצים בלי לצאת מאיזון?
בלי להשתגע מזה שאני מרגישה רגשות לא נוחים?
בסוף אנחנו לבד עם עצמנו בחדר האימונים
האימון בתרבות המערבית הוא אימון שלנו עם עצמנו.
נכון, יש מקומות יוצאי דופן בהם האימון הוא משותף,
לא כמו הלימוד הקבוצתי,
פה מדובר באימון קבוצתי,
עבודה עם מאסטרים,
עבודה עם עוד תלמידים המתאמנים כמונו.
אימון המייצר שיתוף בידע, בהצלחות, בקשיים,
אימון מתוך חיקוי,
כמו שוליה שלומד מהמאסטר.
אבל לרוב,
אחרי השיעור השבועי עם המורה, אחרי חזרת ההרכב או התזמורת או המקהלה,
אנחנו נדרשים להיכנס לחדר שלנו ולהתאמן לבד ברמה יומיומית-
כדי לרכוש את מיומנויות הכלי בצורה עמוקה ואיכותית,
כדי להתקדם ולזכות לנגן דברים מרגשים יותר ומאתגרים יותר.
חשוב לא לפסוח על ההבנה, שהמוזיקה והנגינה, הם גם החברים הכי טובים שלנו.
הם גורמים לנו להתרגשות,
בונים אצלנו קשר אינטימי עם הנגינה.
זה המקום לפרוק ולשחרר רגשות שאנחנו לא יכולים להגיד במילים- כל החלק הכל כך יפה בנגינה.
זה רגע של שלווה,
מקום שקט של הקלה.
מה שלומי עכשיו? זו השאלה הראשונה
אנחנו חיים בתוך רעש בלתי פוסק.
התמכרנו לרעש הזה,
לפעמים אנחנו אפילו מייצרים אותו בעצמנו, רק כדי לא להרגיש תחושות לא נעימות,
וחוסר נוחות.
ואז המפגש הזה עם השקט ועם המחשבות שלנו יכול להיות קשה.
מה שלומי עכשיו?
זו השאלה הראשונה שאני צריכה לשאול את עצמי בתחילת האימון.
לאן המחשבות שלי נודדות?
איך אני מרגישה פיזית?
עייפה? רעבה? כואב לי משהו?
משהו מציק לי?
וכאן מגיע החלק בו אנחנו צריכים להרחיב את המיכל,
השלב בו אנחנו צריכים להיות פתוחים ומכילים לתשובות שמגיעות,
להיות פתוחים לקבל את מה שנפגוש.
אני באה להתאמן ומה שמסתובב לי בראש זה דעות של אחרים,
הערכה של אחרים את הנגינה שלי,
השוואתיות.
ככל שיהיה לי אכפת יותר מהנגינה,
ככל שהיא תהיה במקום עמוק יותר- כך זה ישפיע עלי יותר.
זה לא סוד גדול שככל שאנחנו מתקדמים בנגינה,
הכלי הופך להיות חלק מאיתנו,
והרבה פעמים השיפוטיות והביקורתיות הפנימית מגיעים בדיוק ברגע הזה.
כשאנחנו לבד, כשקשה,
זה השלב בו אנחנו בונים מערכת יחסים משמעותית ואמיתית עם הנגינה שלנו
אם הנגינה חשובה לנו,
אנחנו חייבים להבין שנבנית פה מערכת יחסים.
מערכת יחסים משמעותית עם המוזיקה,
עם כלי הנגינה עם הנגינה או השירה שלנו.
כמו בכל מערכות היחסים המשמעותיות:
אין מערכות יחסים עמוקות שלא כוללות
ניגודים,
כאב, שמחה,
חדווה, הנאה ואושר.
אז בואו נצפה שככה זה יהיה!
זה יביא דברים עמוקים,
זה יעלה דברים לא פשוטים:
סביר להניח שלא נצליח להימנע מהשוואה לאחרים,
שנמצא את עצמנו בסיטואציות בהן אנחנו פוסלים את עצמנו.
הביקורת העצמית המחלחלת פנימה לנפש, למוזיקה, לנגינה,
ביקורת המביאה איתה סבל עצום,
על אף האהבה וההנאה שיש לנו ממוזיקה.
אז בואו נצפה את זה מראש.
בואו נצפה שהקשר הנבנה יביא דברים עמוקים, ואולי אפילו יציף דפוסים פנימיים רגשיים שהיו שם בלי קשר לנגינה.
אמנם הנגינה מציפה אותם, וכדי להמשיך לנגן היא מחייבת אותנו להתמודד איתם-
אבל זה שיעור לחיים - מכל כיוון אפשרי.
אז אילו שדים היו לנו עד כה?
התמודדות עם השקט שאנחנו לא רגילים אליו ולרוב אפילו בורחים ממנו.
התכנסות פנימה- להכיל את זה שלפעמים שלומנו לא משהו - זה חוקי וזה בסדר.
להבין שזו מערכת יחסים, מערכת יחסים היא משהו מורכב שמביא איתו גם קונפליקטים.
השוואתיות וביקורת עצמית הגורמת סבל גדול.
כשהשדים מגיעים זו התגובה האינסטנקטיבית שלנו:
לברוח, להילחם או לקפוא,
זה המנגנון הכי בסיסי הקיים אצלנו במוח.
כשנכנסים לשקט הזה מול התרגיל או היצירה שאנחנו רוצים לתרגל,
כשהביקורתיות, השיפוטיות וההשוואתיות נכנסות לשם לשקט ואנחנו לא יודעים להכיל ולהתמודד איתן,
הדבר הראשון שקורה הוא הפעלת המנגנון של המוח ההישרדותי:
השדים האלו מאיימים,
הם משפיעים על התגובות שלנו,
הם יכולים לדרבן אותנו לתחרותיות קשה, לפעמים אפילו אלימה בצורה מסויימת
והם יכולים לשתק אותנו.
בסופו של דבר זה סיוט לחיות ככה!
:Ghost Basters
כן לחמלה, לא לרחמים עצמיים
לקבל את הרגשות האלו, לשמוע אותם,
לא להעיף אותם,
להתעלם מהם,
אלא לאפשר להם להיות ולנשום אותם.
כשאנחנו מרגישים מצוקה הרבה פעמים התגובה הראשונה שלנו היא לחפש אשמים.
אשמים מבחוץ, ואשמים מבפנים- אנחנו.
אנחנו רוצים להתנער מהרגש הזה,
לעשות משהו שיקח את הרגשות האלו מאיתנו.
מעט מאוד פעמים אנחנו עוצרים, מקבלים
מבינים שזה רגע אנושי של קושי וכאב.
אנחנו חייבים ללמוד להיות עדינים עם זה,
סבלניים,
להיות חברים עם עצמנו ברגעים האלו,
ללמוד מהי חמלה וקבלה.
בנייה של ערך עצמי היא לא הפתרון
יש לנו נטייה לעסוק יותר מדי בלחזק את הערך העצמי שלנו, בתקווה שזה הפתרון להתמדה:
אנחנו עוסקים בכמה אנחנו שווים,
מי מתחתינו מי מעלינו.
זה שם אותנו על סולם מדדי ההשוואה.
סולם שכל הזמן יורדים או עולים בו,
אבל משאיר אותנו תלויים על הסולם הזה.
מחקרים מראים שלאורך זמן, חמלה ואמפתיה, משמעותיים הרבה יותר לשלומות שלנו.
הרבה יותר מטיפוח מוגזם של הערכה עצמית.
חמלה מאפשרת לנו לשמור על איזון לאורך זמן, ולכן מאפשרת התמדה בריאה.
זו לא באמת דרמה...
להכיר בקושי ולתת לגל לחלוף.
ברגע שאני מכירה בקושי,
באותו הרגע מערכת היחסים עם הנגינה הופכת להיות מערכת יחסים אמיתית ועמוקה.
חסר מרחב משותף למוזיקאים בו יש אנשים נוספים המבינים ומכירים את הקשיים והאתגרים,
מקום בו אפשר יהיה לחלוק בזה.
אפילו במסדרונות אין מקום להראות את הקושי.
כבר מזמן נגררנו לעולם בו עסוקים בלהראות כמה הכל נפלא ויפה בלי להראות את המעבדה מאחור,
זו המלאה שדים,
תסכולים,
מקום לחלוק שיחה על קושי ושדים - זה הצעד הראשון לקבלה.
לא רק להתלונן כמה קשה,
אלא לייצר מקום בטוח ואמיתי בו אפשר יהיה לקבל בהכלה רגשות מסוג זה.
זו הזדמנות למסגר מחדש את חווית הקושי -
כחוויה משמעותית,
חיונית,
ואפילו חיובית בתהליך הגדילה שלנו כנגנים.
רגשות של קושי ותסכול הם לא תאונה...
כשנכריז על הפסקת אש- המלחמה תסתיים
הקושי שלנו הוא לאו דווקא בגלל מחשבות ורגשות כאלו או אחרים,
הבעיה היא שאנחנו נגררים ונשלטים על ידי המחשבות האלו.
אחד מהפתרונות היעילים הוא תרגול מיינדפולנס.
תרגול מיינדפולנס בצורה זקופה, בצורה של אדם ראוי עם גב זקוף.
לשים לב לנשימה ולשאיפה - שוב ושוב.
כל פעם שאנחנו מתאמנים בתשומת הלב לנשימה, ההתמקדות שלנו היא בכאן ועכשיו.
התמקדות ברגע.
תוך כדי הנשימה והנשיפה עולים דברים:
מחשבות על העבר, על העתיד, על הפחדים.
נישאר בנשימה וניתן לזה לחלוף.
המחשבות האלו הופכות הרסניות רק ברגע שאנחנו נותנים להן מקום.
ברגע שנפסיק להלחם במחשבות וברגשות,
ברגע שנכריז על הפסקת אש-
באותו הרגע המלחמה תסתיים.
בסופו של דבר המחשבות האלו הן גל חולף ולא אמת אבסולוטית.
קבלה וחזרה למקורות
הישיבה וההכרה ברגשות ובשדים ,
מחזירה לנו את היכולת להיזכר בסיבה שמלכתחילה התחלנו לנגן,
עבר הגל ואני עדיין פה.
אני רוצה להתחבר למוזיקה הזו, ואני נזכרת במוטיבציה האמיתית שנמצאת שם כל הזמן.
זה הזמן והפניות להתוודע אליה מחדש.
זה לא רק אימון מוזיקלי - אלא אימון רגשי אישי לחיים.
אנחנו לומדים לשוט בים הזה עם כל התהפוכות שבו.
אנחנו מפתחים את התעוזה להתמודד, להבין שזה גל טבעי וחולף.
אחרי פעם שנחווה את סיום הגל בלי להשתגע, נבין שהסיפור שעולה עם הגל הזה הוא רק סיפור,
ובפעם הבאה כבר פחות נפחד.