איך ממציאים מחדש עולם בן מאות שנים?

"מוזיקה קלאסית היא ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה דתית

שאופיה נקבע באירופה החל מימי הביניים ועד העת החדשה.

המוזיקה הקלאסית נחשבת ל"אמנותית" יותר,

ויש המציבים אותה יחד עם יתר האמנויות לאורך ההיסטוריה המערבית.

במובנה הצר ביותר, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית,

כלומר במחצית השנייה של המאה ה-18.

המונח מוזיקה קלאסית, במובנו הרחב, מתייחס למסורת המוזיקלית המערבית החל מימי הביניים

(מלפני תקופה זו מכונה המוזיקה מוזיקה עתיקה), ועד לימינו."

(ויקיפדיה)

על מה אנחנו מדברים בעצם?

מוזיקה קלאסית.

מה זה בכלל אומר?

נראה שכל אחד והקונוטציה שלו.

בשבילי זה יום שישי אחר הצהריים - אבא רחוץ עם ריח האפטרשייב

יושב בסלון ואיזה בטהובן ברקע...

למישהו אחר זה יכול להיות תזכורת לסבא וסבתא,

ולאחרים -

שפה זרה לחלוטין , אולי מפחידה, אולי מנוכרת.

כבר שנים שאנחנו רואים עלייה בגיל הקהל-

יחד עם הדלדלות של הקהל באולמות הקונצרטים

איך לא נזכיר את תקופת סגרי המגיפה...

התקופה הזו שיצרה פערים כל כך גדולים בעולם שלנו.

מצד אחד זו היתה (ועודנה) תקופה שהקפיצה קדימה את העולם הטכנולוגי,

את עולם היזמות-

עולמות שכבר היו בתהליך התפתחות קבוע,

מצד שני במקומות שכבר היו במצוקה כמו עולמות החינוך, התרבות והאמנות- הפער רק הלך והתעצם.

בנוסף העולם כאילו הכריז פה אחד:

אמנות זה מותרות בחיים תחת מתקפה של וירוס,

לא תודה,

אנחנו מוותרים.

באמת?

אפילו בתקופות הקשות ביותר באנושות,

בגטאות מלחמת העולם השנייה - המשיכו ליצור ולצרוך אמנות.

הרי זה סם החיים,

זה המרפא לכל נפש.

ואכן,

הסתיימו הסגרים והאולמות חזרו למצבם הקודם.

בכל זאת נראה שעדיין חסר משהו

אמנם נראה כאילו עולם חזר למנהגו, אבל אלו רק פני השטח,

שגם לפני מהפכת הקורונה לא היו משהו ...

חלק שלם בתרבות שלנו הולך ודועך.

זה אומר שחייבים לשנות.

האתגר הוא להבין מה משנים?

איך משנים?

מה עושים?

איך מנגישים ולא מורידים את הרף?

איך עדיין שומרים על הערכים המנחים,

או שאולי צריך לבחון אותם מחדש?

יש המבינים שהשינוי חייב להיעשות.

עולם המוזיקה הקלאסית,

השפה המתודולוגית של המוזיקה,

מבנה היצירות וגם האורך שלהן (כן כן),

רלוונטיות לנו,

חשובות לנו מאתגרות ומפתחות אותנו.

ולא רק אותנו המאזינים.

האתגר הוא גם עבור הנגנים הצעירים-

אלו שכבר נולדו לעולם טכנולוגי ומהיר, מנגנים

ובכל זאת צורכים תרבות בצורה שונה מזו שהכרנו

ומחפשים דרכי ביטוי שיתאימו לערכים ולאמונות שלהם.

האם נגינה בתזמורת היא עדיין שאיפה עבור נגנים צעירים?

האם יש נגנים חדשים המעוניינים להצטרף לתזמורות הוותיקות?

אין ספק שמשבר הקורונה, שבר לא מעט סטודנטים באקדמיות השונות למוזיקה.

אז מה השאיפה הגדולה?

להיות נגן בתזמורת הפילהרמונית?

מי בכלל רוצה לעבוד במקום שאף אחד לא חושב שהוא חשוב למישהו....

מילת המפתח היא מיתוג והנגשה

יחד עם שבירה של כמה פארדיגמות...

הנגשת המוזיקה המורכבת הזו,

לאוזניים שהתרגלו לשמוע דברים הרבה פחות מורכבים,

הרבה פחות ארוכים.

הנגשה לקשב שהולך ומתקצר.

הנגשה של מוזיקה מאוד אינטלקטואלית, בצורה כזו שהיא תצליח להפעיל את הרגש,

שתשבור את הניכור,

שתרגיש קרובה ורלוונטית.

כמו שאמר לי ידיד טוב, המנגן באחת מהתזמורות הטובות בארץ:

"זה תמיד ישאר תזמורת על במה וקהל באולם"

אז איך יוצרים קרבה בעולם שכל כך מחפש את זה?

היו נסיונות של מאין "קונצרט מוסבר"-

הסולן או המנצח סיפרו לקהל על היצירה.

לפעמים זה התקבל בברכה,

נראה שבעיקר בקרב המאזינים היותר צעירים,

ודווקא המבוגרים יותר רצו לשמור על הפורמט המוכר -

זה שבשבילו הם מתמידים ומגיעים כבר הרבה מאוד שנים.

כמו בכל דבר, הקו הוא עדין וצריך הרבה רגישות כדי לדעת לשמור עליו במקום הנכון.

התזמורת הפילהרמונית הבינה את הצורך ויצאה לדרך

התזמורת הפילהרמונית הביאה מנצח חדש וצעיר

להב שני.

פתאום נהיה סקסי ורלוונטי לחלום להיות נגן בתזמורת הפילהרמונית.

הנגנים הצעירים שלומדים באקדמיה קבלו משב רוח מחודש.

אני לא יודעת אם המיתוג המחודש היה מכוון עבורם,

אבל אין ספק שהוא משפיע גם עליהם.

תלמידת תואר שני באקדמיה סיפרה לי שאחרי שנים שכמעט אף סטודנט לא "חלם" על נגינה בפילהרמונית,

פתאום כולם רוצים.

רוצים להיות חלק מהשינוי, מחוד החנית,

מ"המגניבים"...

המיתוג החדש מאפשר להגיע ליותר קהלים,

ולהתאים את המבנה והתכנית לכל קהל.

לא להזניח את הקהל הותיק,

להתחשב במה שהם רגילים ובמקביל להתחיל לייצר שינוי,

אפילו אם זה בנראות ובשפה של הפרסומות והמודעות.

כמו סוכני מכירות הנעליים שהגיעו לאפריקה

אתם בטח מכירים את הסיפור על שני אנשי המכירות שנסעו לאפריקה לבחון אפשרויות למכירת נעליים.

אחד כתב: "מצב חסר סיכוי - הם לא נועלים נעליים"

והשני כתב: " הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל - הם לא נועלים נעליים עדיין"

בהרצאת טד הנפלאה של בנג'מין זאנדר: כוחה של המוזיקה הקלאסית לחולל שינוי

הוא משווה את הסיטואציה הזו לאהבת המוזיקה הקלאסית.

הוא מצליח תוך כדי ניתוח הרמוני לאחד הפרלודים הידועים ביותר של שופן,

להסביר מה כל כך מרגש במוזיקה ולמה,

ובאמת להוביל את הקהל,

גם אלו שמרגישים שהם לא מבינים כלום במוזיקה קלאסית,

להתרגש!

זו הנגשה ממקום של תשוקה

בהרצאתו הוא לא פוסל את אלו שלא מתחברים למוזיקה הקלאסית,

הוא אפילו מעודד את אלו שחושבים שאין להם שום יכולת שמיעה או הבנה

וגם את אלו שהשפה הזו זרה להם.

ובתשוקה האדירה שלו וחוש ההומור כמובן,

הוא מצליח להעביר אותם במסע מרתק בתוך הפרלוד של שופן.

זאנדר מדבר על חזון,

על תשוקה,

על דמיון

ומכניס את הכל לתוך המוזיקה, לתוך ההאזנה למוזיקה.

זה השיעור שלנו של המוזיקאים הקלאסיים

יש מקום למוזיקה הקלאסית

והיא חשובה וקריטית לאנושות.

הכל תלוי בנו,

ביכולת שלנו לגמישות,

להנגשה מתוך תשוקה לעולם הזה,

מתוך הכלה של מי שלא מכיר את השפה.

זה התפקיד שלנו להנגיש, להסביר ולהכניס גם אותם לעולם הקסום הזה.