דווקא כשהיה הכי קשה הוא לא ויתר והחליט לעשות מעשה אמיץ

תכירו את בועז ורמוט,

בחור שממש לפני רגע סיים את כיתה יב',

סיים רסיטל בגיטרה חשמלית בהצטיינות,

וחוץ מזה הוא גם אושיית טיקטוק!

איך הכל התחיל?

כמו ברוב המקרים הכל מתחיל בבית

בועז בן למשפחה מוזיקלית,

משפחה שחיה מוזיקה ביומיום.

מקדישים זמן מיוחד להאזין למוזיקה - מוזיקה מאוד מגוונת,

מקלאסי לרוק, פופ, ישראלית - כל מה שמגיע לאוזן.

אוהבים להשוות ביצועים.

אמא ואבא למדו נגינה בגיל צעיר,

הם לא בחרו בזה כמקצוע, הם מהנדסים בתעשייה הבטחונית,

אבל הם כן בחרו שהמוזיקה תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחייהם-

חלק משמעותי מהבית:

הילדים מנגנים -

מי כתחביב ומי ברצינות תהומית.

הם אוהבים לאלתר ביחד.

מנגנים בשביל הכיף וכמה שיותר.

בית של גיטרות

גיטרה היא ה- כלי בבית.

יותר נכון גיטרות,

והרבה מהן.

בועז באופן טבעי נשאב לתוך העולם הזה,

לתוך המוזיקה שאבא כל כך אוהב להאזין לה ולנגן אותה,

ובחר לו את הגיטרה החשמלית כצידה לחיים.

בואו נכיר בזה שיש לדור הזה יכולות מופלאות -

והם שונים מאיתנו

הוא למד עם מורים,

התנסה ולמד גם לבד.

המורים בנו יסודות,

נתנו לו המון ערך,

ליוו אותו בלמידה,

בהתפתחות,

בהרחבת אופקים,

אבל באופן כללי בועז הוא אוטודידאקט.

הוא חיפש ומצא מבצעים, וביצועים ברשת,

למד מהם,

חיקה אותם,

ניסה דברים חדשים - ולא הפסיק להתפתח.

כן זה דור כזה,

דור שיש לו המון כלים, שיודע למצוא את כל מה שמסקרן אותו ברשת

בשנייה וחצי,

אבל בועז עשה יותר מזה,

הוא לקח את זה למקום קצת אחר...

זה המקום המיוחד שלו.

הוא בחר לא להישאר במקום המוכר והבטוח.

הוא בחר ללמוד באמת בצורה אקטיבית.

לחפש עוד,

לחפש סגנונות קצת אחרים ממה שהוא היה רגיל לשמוע,

לחפש השראה ממבצעים שהוא לא הכיר

והחלק המרשים ביותר-

הוא בחר לא רק לצפות בהם,

אלא באמת ללמוד מהם וליישם.

בועז הוא בחור סקרן,

הוא חרוץ והוא תמיד חיפש בעצמו עוד ועוד.

חשף את עצמו למוזיקה מגוונת כדי להרחיב את האופקים,

צליל ואפקטים מיוחדים נוספים על מה שהכיר,

לקח את כל העושר הזה שמצא,

והפך את זה למשהו מיוחד בנגינה שלו.

המוזיקה היתה "הדבר המיוחד" הזה שלו

הוא בחר להצטרף למגמת המוזיקה בבית הספר,

זו היתה הבחירה הטבעית,

זה מה שנתן לו כוחות ללימודים בתיכון,

וגם שם הוא לא תמיד הרגיש שייך.

המורים שיודעים הכל,

תהליך למידה שהוא לא באמת תהליך משותף עם התלמידים

אלא מוכתב מלמעלה ולעיתים מרגיש מנוכר.

הקורונה היתה הטריגר להעז

תקופת הסגר הראשון

היתה תקופה מטלטלת עבור בועז כמו עבור הרבה מאוד בני נוער.

הניתוק מהשגרה,

הניתוק החברתי,

הלא נודע שהביא איתו המון חששות וחרדות.

הוא הרגיש מבולבל,

הרגיש שכל מה שהוא מכיר מתפרק.

הלימודים בזום לא עשו לו טוב,

זה הרגיש לא רלוונטי ורק יצר תחושה של כאוס גדול יותר.

זה התחיל מסרטון ביוטיוב

בועז צרך המון תוכן אונליין.

צפה בסרטוני יוטיוב, חיפש יוצרים וביצועים.

וב 2021 הוא פתח ערוץ יוטיוב והעלה פעם ראשונה קטע שהוא מנגן את הסולו האייקוני של להקת Queen .

זה היה נחמד, אבל לא קרה שום דבר מיוחד.

מבחינתו זה היה סתם עוד נסיון...

במקביל,

באותה התקופה הוא למד עם מורה שהציע לו להיכנס לטיקטוק.

לראות קצת מה קורה שם.

אותו מורה חשב שזו יכולה להיות פלטפורמה שבועז יוכל להתבטא בה,

להעלות קטעים שהוא מנגן.

לא היה אז המון תוכן של מוזיקה,

והוא הציע לו לנסות.

זה לקח קצת זמן,

וכנראה גם היאוש והשעמום בתקופת הסגרים עשו את שלהם...

אחרי לא מעט זמן של צפייה ושיטוט בטיקטוק,

הוא החליט לנסות!

"הצעד הראשון היה הכי קשה"

הוא החליט לנסות.

הצעד הראשון היה הכי קשה,

והאמת גם לא הכי מוצלח.

זה ממש לא עבד כמו שהוא חשב.

אבל הוא היה מספיק סקרן ועקשן כדי לא לוותר.

בניגוד להרבה דברים אחרים שהיו לו לא פשוטים, בהתמודדות עם האתגר בנגינה,

בביצוע,

ו"יציאה לעולם"

היתה איזו מוטיבציה יוצאת דופן.

אולי כי זה היה המקום האמיתי שלו,

כי הוא הרגיש שהוא יכול לעשות משהו משמעותי באמצעות הטיקטוק,

משהו שגרם לו לא לוותר,

להתעקש,

לנסות שוב ושוב עד שזה יצליח.

התמדה היא שם המשחק

הוא התחיל ללמוד בעצמו,

(כבר אמרנו אוטודידאקט?)

מה זה האלגוריתם הזה שכולם מדברים עליו,

מה עושים נגנים אחרים,

מה אפשר ללמוד מסרטונים בטיקטוק?

ולאט לאט פיתח את השיטות שלו.

הוא התחיל מ"קאברים" לשירים מוכרים,

ותוך כדי תנועה הלך והשתכלל.

התחיל להתאסף סביבו קהל שאהב את מה ששמע,

הקהל של בועז.

והוא המשיך ללמוד ולתקשר איתם.

להבין מה הם אוהבים,

ולנסות עוד דברים.

וזה קרה,

זה הצליח!

זה לא קרה בין לילה,

אבל זה קרה.

כמעט שנה אחרי שהעלה את הסרטון הראשון ביוטיוב

הסרטון הזה שהיה "סתם" עוד נסיון,

הוא גילה שפתאום הסרטון הגיע לאלפי צפיות,

והיום נמצא כבר במאות אלפי!!! צפיות.

בטיקטוק הקהל שלו אוהב אותו,

מגיב,

מבקש,

מפרגן.

לפעמים גם נותן עצות ואפילו ביקורת.

והוא מתקשר איתם,

לומד אותם ולא מפסיק לחדש.

זה מנוע להתפתחות וליצירתיות.

כן, הטיקטוק...

הוא הבין שהוא יכול להשפיע

בועז הרגיש שהוא הצליח.

שפיצח את הפלטפורמה,

הוא ממש בנה קהילה שמדברת איתו,

שנותנת לו מוטיבציה,

ושבעיקר גורמת לו כל הזמן להעז, לנסות ולהתפתח.

"בזכותך התחלתי לנגן"

לאט לאט התחילו להגיע אליו תודות מחבר'ה שממש רצו לנגן בגיטרה ולא ממש העזו.

היו שכתבו שבזכותו התחילו לנגן,

התחילו להתאמן על דברים חדשים,

העזו להתנסות בקטעי מוזיקה שהם לא האמינו שהם יוכלו לנגן,

אבל בועז היווה עבורם השראה,

נתן להם את המוטיבציה והרבה אמונה בעצמם שהם גם יכולים.

הוא הבין שיש לו אפשרות באמת להשפיע ולעזור.

ככל שהוא הפך למשמעותי יותר בפיתוח היצירתיות והבטחון של הנגנים שעוקבים אחריו,

ככה גם הם נתנו לו את הכוחות והמוטיבציה להמשיך ולהמשיך.

והא לקח את זה עוד צעד קדימה וניסה לעודד אותם להתאמץ עוד יותר.

וכמו שבועז אומר:

"הם מעלים לטיקטוק קטעים שהם מנגנים,

מתייגים אותי ואני רואה איך הם מתקדמים.

זה מדהים!"

טיקטוק זה פשוט עוד כלי

טיקטוק היא פלטפורמה ויזואלית.

נכון,

היא עלתה לכותרות עם כל מיני אתגרים מסוכנים,

עם המון שטויות ובעיקר המון רעש שיש בה.

הכל מאוד מהיר בה,

מצד אחד אי אפשר להגיע לרבדים עמוקים,

אבל בתוך שלל האינפורמציה והרעש מסביבנו זה מאפשר לתפוס קשב קצר ולייצר סקרנות לעוד.

זה כלי שמאפשר מצד אחד לתת טעימה של משהו חדש לקהל חדש,

ומצד שני,

עבור מי שמעלה את התכנים,

מישהו כמו בועז,

היא יכולה להיות כלי שמייצר מוטיבציה לאימון, תרגול ולמידה.

כדי להעלות סרטון לטיקטוק צריך לעשות כמה נסיונות - זה אומר להתאמן!

להקפיד על המון פרטים:

על הסאונד,

על הצילום,

על הרפרטואר.

זה דורש לקום, להתלבש,

זה דורש חשיבה מה להעלות, מתי

ובעיקר זה מחייב לא להישאר סטטי,

זה כל הזמן לנסות, להתנסות ולחדש!

בועז הוא דוגמא לכולנו לאן אפשר להגיע כשיש פתיחות לדברים חדשים,

כשיש תשוקה, אומץ וכשרון.

אם אתם רוצים לקבל רעיונות נוספים ועוד המון השראה,

מוזמנים ומוזמנות להיכנס לעמוד הטקטוק של בועז - ממש כאן.