"על כן אמרו לו נא לבחור בין פסנתר ובין כינור"

"בכפר קטן על גדות אגם

הוריו של ילד קט

החליטו כי צריך הוא גם

להיות למוסיקנט"

מכירים את השיר?

המתופף הקטן

רבקה זוהר

מילים ולחן: דן זכאי

זה היה סביב 12 בלילה בכביש מפותל וחשוך

זה היה התור שלי להסיע את הבת המתבגרת וחברה שלה למסיבה של חברות ביישוב אחר.

(זוכרים? פריפריה? תחבורה ציבורית? - לא ממש עובד ביחד)

בכל מקרה בעודי עושה מאמצים לחזור בשלום הביתה אחרי יום ארוווווווך,

השיר הזה התנגן ברדיו שהיה דלוק באוטו כדי שלא ארדם.

זיהיתי את הקול של רבקה זוהר האגדית, אבל ממש לא הכרתי את השיר לפני כן.

האזנתי למילים.

מצד אחד זה שיר כל כך ישן ענתיקה ומצחיק,

מצד שני הוא כל כך רלוונטי למה שאני עושה היום ומה שאני כל כך מתאמצת לשנות.

"בכפר קטן על גדות אגם

הוריו של ילד קט

החליטו כי צריך הוא גם

להיות למוסיקנט"

נכון,

פעם,

אם ילד היה מגלה כשרון של קצב ומוזיקליות מיד היו שולחים אותו לנגן.

ואם שולחים לנגן, אז זה צריך להיות כלי "רציני" "אמיתי" מכובד כזה:

נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת: פסנתר או כינור.

"היה לו כשרון אדיר

וחוש של קצב למכביר"

גם היום יש "מבחני כניסה" או בשמם השני מבחני התאמה במרכזי המוזיקה כדי להתאים בצורה המיטבית את הכלי לילד שמגיע.

רק שהיום שלא כמו פעם,

או לפי השיר- בדיוק כמו פעם,

הילדים יודעים בדיוק מה הם רוצים.

הם מדמיינים בעיני רוחם את הכלי,

מה הם ינגנו,

עם מי הם ינגנו,

לפעמים הם יודעים אפילו בצורה ממש מדוייקת עם איזה מורה הם ינגנו.

חלומות או דמיונות הם הכוח המניע החזק ביותר שיכול להיות.

הם הגרעין האמיתי ממנו ניתן לבנות מוטיבציה אדירה ללמידה, התקדמות ושינוי הרגלים.

"על כן אמרו לו נא לבחור (דיגי-דיגי-דם)

בין פסנתר (גלינג-גלנג) ובין כינור (מיאו)

כן, בין פסנתר ובין כינור

אנא ילד נא לבחור

בוא מיד אל תסתתר

בין כינור ובין פסנתר"

אז אם פעם היה הגיוני שנאמר להם,

עזבו,

הכלי הזה לא בשבילכם:

הידיים קטנות מדי,

הנשיפה עדיין לא מפותחת, (או פשוט המורה מלא)

היום זה כבר לא רלוונטי.

"אבל הילד השובב

החליט שזה לא כך

אם לנגן צריך

מוטב שתוף קטן יקח"

אם מגיע תלמיד שיש לו חלום שקשור לנגינה- זו חובתנו- לא פחות מזה,

לתפוס אותו בשתי הידיים ולעשות הכל,

פשוט הכל,

לתת לו את כל הכלים האפשריים להגשים את החלום.

ואנחנו יודעים גם יודעות כמה זה קשה,

כמה מהמורות מחכות לו בדרך,

משברים,

דברים שלא תמיד יצליחו ובטח לא בפעם הראשונה,

ולפעמים גם לא אחרי הרבה מאוד שעות אימונים.

היה לו כשרון כביר

וחוש של קצב למכביר

על כן אמר הוא זה הסוף

לא כינור כי אם רק תוף

לא, לא פסנתר ולא כינור

רק בתוף ארצה לבחור

לא אסכים גם לוותר

לא כינור ולא פסנתר

ודווקא בגלל זה,

עוד יותר חשוב שנמצא את הדרך המדוייקת לאותו התלמיד,

שלא נתייאש יחד איתו,

שלא נתרגש אם הוא אומר "משעמם לי"

או "לא מתחשק לי".

זה בדיוק הזמן להזכר בחלום שהביא אותו מלכתחילה לנגן,

וזו ההזדמנות לבדוק האם החלום ההוא עוד בתוקף,

וזו הזדמנות נהדרת להבין מה אנחנו- התלמיד והמורה מוכנים לעשות ביחד כדי להגשים את החלום.

אז ההורים בטון חרד

אמרו זה אי אפשר

איכה תעז להתמרד

אך ילד כה מוכשר

נכון לך עתיד כביר

פרסים וכסף למכביר

גם אם ההורים חושבים אחרת, שאולי הוא צריך לעבור לכלי אחר,

או ההפך, הילד רוצה כלי אחר-

חייבים ללכת איתו,

להבין מה המוטיבציות מה הוא מחפש ולהרתם לחלום.

ברח הילד לאגם

בנה לו תוף קטן

תופף לו כל היום

וגם בשיר קולו נתן

היה לו כשרון כביר

ותיפופו צלצל כמו שיר

עוד לא נשמע מחוף עד חוף (דיגי-דיגי-דם)

מן תיפוף כזה על תוף

(דיגי-דיגי-דיגי-דיגי-דיגי-דיגי-דם)

אך כמה טוב כך עד אינסוף

לתופף תיפוף על תוף

לנגן כדאי רק אם

את הכלי גם אוהבים,

את הכלי גם אוהבים.

https://www.youtube.com/watch?v=eJMChzw3c8o