דניאל תגר- מוזיקאית, נגנית בראס. אחת ממטרותיה בחיים היא עידוד בנות לנגן בכלי הבראס הנחשבים "כלים גבריים", הקימה שני הרכבים בשנה האחרונה,
כותבת בימים אלו דוקטורט באוניברסיטת בר אילן,
וכמובן מורה אצלנו.
על הערך העצום של תזמורות הנוער.
אני מאמינה
"מוזיקה, ובמיוחד מוזיקה קלאסית, היא הכל בחיי.
היא המחשבה הראשונה שלי כל יום והאחרונה שלי לפני שאני הולכת לישון.
היא ערך עליון שעל פיו אני פועלת-
מחליטה החלטות,
בוחרת חברים
וחיה את חיי.
אני מאמינה שכל ילד יכול להיות מוזיקאי, כי כל מוזיקאי היה פעם ילד.
אני חיה במטרה להביא כמה שיותר אנשים קרוב יותר למוזיקה הזאת, וכמה שיותר בנות לכלי הבראס"
לא אוהבת לנגן לבד
כמעט מהרגע שהתחלתי לנגן, הבנתי שאני לא אוהבת לנגן לבד-
חלקית משום שהתביישתי להציג את עצמי בצורה כל כך חשופה ומבודדת,
אבל בעיקר כי מוזיקה תמיד הרגישה לי חסרה בקול יחיד.
נכון, יש הרבה יצירות לכלים בודדים שעובדות, בעיקר לפסנתר,
אבל בעיני חלק מהקסם של המוזיקה הוא הביחד שלה,
כוחה של תזמורת הוא באחדותה, והעושר הצלילי של הרכב קאמרי גדול משל נגינה בודדת.
גם אהבתי למוזיקה התחילה לא משמיעה של כלי בודד,
אלא מצפייה בתזמורת שלמה מנגנת את חליל הקסם.
כשישבתי שם ושמעתי בפעם הראשונה את היצירה שהפכה לחביבה עלי,
לא רק הסיפור של המוזיקה תפס אותי,
אלא הביחד-
הנגנים שנושמים אחד עם השני,
המנצח שנע עם הנגנים,
הזמרים שעומדים מעל התזמורת אבל לא זזים בלעדיה.
מוזיקה מההתחלה הייתה בשבילי משהו שעושים ביחד, לא בנפרד.
להרגיש חלק משמעותי מהשלם, להרגיש שייכות לקבוצה
כטרומבוניסטית, להיות חלק מתזמורת הוא בשבילי משהו בלתי נפרד מיצירת מוזיקה.
עם כל אהבתי להרכבים קאמריים ולאנסמבלים, אין מאושרת ממני כשאני יושבת בתוך תזמורת סימפונית. הידיעה שבלעדי אין יצירה,
ושהבורג הקטן שאני חשוב למערכת כולה,
גרמה לי להתייצב בתזמורת חולה עם דלקת ריאות,
אחרי פרידות מבני זוג,
מריבות עם ההורים,
כישלונות במבחנים
וטלטלות בחיי האישיים.
כילדה, מעולם לא הייתי מקובלת חברתית, והיו לי מעט מאוד חברים.
במשך שלוש שנים, איש מחוץ לתזמורת לא טרח לדבר איתי,
ואף אחד מלבד המנצח שלי והמורה שלי לנגינה לא ממש הכיר אותי.
התזמורת הייתה המקום הבטוח שלי- הייתי כוכבת עולה,
המצחיקה, המוכשרת.
המילים שאבדו לי בכיתה נמצאו לי בחזרות,
ואותם חברים לנגינה הפכו בהמשך לחברי לחיים,
והמשכנו להיות בקשר גם בהמשך, למרות המרחק הפיזי בינינו.
הופתעתי לגלות שלא כולם מרגישים כמוני
ואין גבול לתירוצים היצירתיים למה לא להגיע לחזרה
לכן, כשהפכתי למורה, הופתעתי לגלות שהתזמורת אינה חלק בלתי נפרד מחייהם של תלמידי.
רובם מצאו תירוצים שונים ומשונים ללמה הם לא רוצים להיות חלק ממנה-
השעות הלא נוחות,
המנצח הקשוח,
היצירות המשעממות.
חלקם אפילו לא טרחו עם התירוצים- הם לא רוצים להיות חלק מתזמורת, נקודה.
טוב להם לבד, והם לא מבינים למה עליהם להתאמץ להגיע לקונסרבטוריון פעמיים בשבוע,
כשבקושי יש להם חשק להגיע פעם אחת.
משמעות הקהילה, הקבוצה והביחד בעולם של אינדיבידואליזם
כמורה,
הגעתי למסקנותיי האישיות בקשר ללמה נגנים צעירים לא אוהבים להיות חלק מתזמורת-
בעולם של ימינו,
כשלהיות אינדיבידואל וייחודי הוא הכל,
כשהאמנים המודרניים עומדים בזכות עצמם, ולא כחלק מהרכב גדול,
וכשמלמדים ילדים שעליהם להיות עצמאיים ולא להסתמך על אף אחד,
קשה להם להבין את היופי שבלהיות חלק קטן ממשהו גדול.
תלמידים רבים טענו בפני שלא מעניין להם בתזמורת, כי רוב הזמן הם לא מנגנים את הסולו.
אף אחד לא לימד אותם את הקסם בלהיות חלק מההרמוניה,
ולא להתבלט.
כשניסיתי להסביר את זה, קיבלתי לרוב מבטים אטומים ואת האמירה "אז מה זה שווה",
ומצאתי שקשה מאוד להתווכח עם זה, במיוחד כשכל שאר התירוצים גם הם קבילים ולגיטימיים.
בניסיונות לשכנע אותם,
העליתי במהלך השנים פעמים רבות את זיכרונותיי מהתזמורת,
שרובם הם הזיכרונות המאושרים ביותר שלי.
גם אם תצמידו אקדח לראשי כנראה לא אצליח להיזכר בשמות היצירות שניגנו,
אבל את הערותיו של המנצח שלי,
העידוד שקיבלתי ממנו וההתרגשות שחשתי כשניגנו כולנו ביחד אני זוכרת עד היום.
דווקא המוזיקה, היא הסיבה האחרונה להיות חלק מתזמורת, כמו הדברים שזה מלמד אותך,
החוויות שאתה חווה שאינך יכול לחוות בשום מקום אחר.
אסור לנו לוותר, וחובה עלינו למצוא ולהמציא פתרונות
הרבה מורים למוזיקה מוותרים על המאמץ של להכניס את התלמידים שלהם לתזמורת או הרכב גדול-
בין המאבק הקיומי של המורים עצמם,
לנסות לשכנע את התלמידים להתאמן על הדברים האישיים שלהם,
ועד החרדה מסגירה מתמדת.
קשה לבקש ממורים כאלה לשכנע את התלמידים ללכת לתזמורת,
במיוחד כשלרוב המנצח אכן קשוח,
היצירות אכן משעממות
והשעות אכן לא נוחות.
אבל לא רק שלכל הבעיות האלה יש פתרונות,
גם צריך לזכור שהרווח עולה על ההפסד.
עלינו ללמד את התלמידים שלנו שלהיות חלק מקבוצה זה לא פחות קשה מלהיות סולן,
ושעם כל הכבוד לאינדיבידואליזם,
להתחבר לקבוצה אינו משפיל, אלא מרומם.
כאנשים שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם,
כמורים,
כמוזיקאים
וכבני אדם,
עלינו לתת לתזמורת הנוער את הכבוד המגיע לה.
כולנו הגענו מתזמורת כזאת, וצמחנו להיות האנשים שאנחנו,
והכיבוי האיטי של תזמורות הנוער, ביחד עם נפילת התרבות בכל העולם בימים טרופים אלו,
היא התחלת הסוף.
אם לא נזהר, בעוד כמה שנים לא יהיו תזמורות כאלה, ומשם לא תהיה דרך חזרה.