העיקר זה להשאר במשחק

את שמשון עשב הכרת בזכות המיזם שלי- MIA Israel.

בעצם הוא מצא אותי.

שמשון מנהל את בית הספר הפרטי למוזיקה- "רוקסקול" בהרצליה.

הוא הבין הרבה לפני שיש לנו המון במשותף.

אחרי שדברנו בשתי סדנאות, החלטתי שאני רוצה לערוך איתו שיחה לבלוג.

הוא מדבר בשפה שלי, עשה כבר כברת דרך ארוכה וכמובן שמלא בתובנות ורעיונות יצירתיים.



זה התחיל לפני שנים רבות...

וכמו בכל הסיפורים הכל התחיל מאהבה.

בגיל 11 התאהבתי בילדה אחת.

רציתי להיות לידה, ולכן כשגיליתי שהיא שרה במקהלה, מיד רציתי להצטרף גם אני.

המנצחת אמרה שאני לא מתאים לשיר והציעה לי להיות המתופף.

בקיצור- במקום לשיר- שלחו אותי ללמוד תופים.

שם הכל התחיל.


50 שנים אחורה אזור הקריות- שממה.

אין כלום.

גדלתי באזור הקריות.

לא היה שם כלום.

לא ניתן היה להשיג תקליטים, לראות הופעות, למצוא מורים טובים.

ממש במקרה הגיע בחור , גם הוא בשם שמשון, שחזר מלימודי מוזיקה בניו- יורק הגדולה והרחוקה

והתחיל ללמד אותי.


בגיל 17 במקרה הגעתי להופעה של אהרל'ה קמינסקי בבית נגלר בחיפה והלסת פשוט נפלה לי.

נגשתי אליו כולי רועד ואמרתי לו שאני חייב ללמוד אצלו-

הוא נפנף אותי.

הוא לא האמין שמישהו מאזור חיפה יטרח ויסע עד לתל אביב בשביל ללמוד לנגן.

התעקשתי,

לא ויתרתי ובסוף הוא הסכים.

התחלתי להגיע אליו פעם בשבועיים: 2 אוטובוסים ורכבת.

הלב של אמא שלי היה מפרפר עד שהייתי חוזר הביתה.

זה לא היה פשוט ונגיש כמו היום.

אמנם היה קשה מבחינה סוציואקונומית, ומאוד לא מקובל בטח ובטח ללמוד לנגן בתופים.

איכשהו אמא שלי אפשרה את זה.


הייתי מחזה נדיר בקריות של פעם,

אנשים היו בוהים בילד המשוגע ש"מרביץ" על התופים.

המשטרה הגיעה אלינו הביתה לא פעם ולא פעמיים.




החינוך היה חינוך קלאסי, אבל מעולם לא ראיתי את עצמי כנגן תזמורת סמפונית.

אמנם למדתי קלאסי, אבל האזנתי לרוק, אהבתי לנגן ג'ז.

התפרשתי על המון תחומים.

מעולם לא פיתה אותי להיות נגן תזמורת סמפונית.

רציתי שתהיה לי האפשרות להתבטא.

לנגן לפי מה שאני מרגיש עכשיו.

לפי מה שאני רוצה להביע.

רציתי את האפשרות להאזין לנגנים האחרים ואת היכולת להגיב.

כל מעברי המורים שעשיתי - הכל היה מעין סוג של טעויות.

על אף שלמדתי אצל הרבה מורים ומהטובים בארץ,

אני רואה בעצמי אוטודידאקט.

הם מעולם לא למדו אותי איך ללמוד.

הם ראו בעצמם צינור להעברת ידע ולא העבירו כלים שיכולתי לרכוש כילד.

כל פעם בחרתי באופציה הכי טובה שהיתה לי.

באותה התקופה לנסוע לחו"ל לא היתה אופציה מבחינתי.



המוזיקה היא לא המטרה- היא האמצעי.

למדתי אצל המורים הטובים ביותר בארץ,

ועדיין, הרגשתי חוסר..

הרגשתי שאני צריך משהו נוסף.

בדיעבד זה מה שגרם לי להקים בית ספר.

לייצר סביבה שתאפשר את זה לקהל הרחב.

לילדים שמגיעים כאילו בטעות.

פעם היו אומרים: הוא מוזיקלי קח אותו לנגן.

היום הם כולם עוברים אבחון הפרעות קשב וריכוז

והמאבחנת אומרת קח אותו לנגן.

העולם השתנה.

זה כבר לא ללמוד נגינה -זה לא אותו המוצר.

הילדים היום צריכים כלים כדי שיוכלו להבין את עצמם, להרגע.

הם צריכים מענה רגשי-

זה כבר משחק אחר לגמרי.

המוזיקה היא לא המטרה היא האמצעי.



העיקר זה להשאר במשחק

אנחנו חיים בתקופה שהכל צריך להיות מיידי.

השאלה הגדולה היא איך אתה מגייס את הילדים של היום.

הם רוצים הכל מהר ואין להם סבלנות לתהליך ארוך,

והרי זה כל העניין במוזיקה.

איך שומרים את התלמידים בתוך המשחק?

זו אמנות וזה נורא מורכב

זה מה שאני עוסק בו כבר הרבה שנים.


אני מלמד איך ללמוד


אני יודע איך לרוץ מרתון,

אז מה אני יכול יום אחד פתאום לקום ולרוץ?

בין הזמן שלוקח להבין רעיון

ועד ביצוע ברמה מספקת

הפער הוא עצום!

את זה חייבים להבין מנקודת ההתחלה.

זה מחייב תאום ציפיות בין מורה לתלמיד ולהורה כבר מהיום הראשון.


מתי בעצם בחרת להיות מוזיקאי מקצועי?

השאלה האמיתית היא מתי החלטתי שאני מפסיק לנגן.

דווקא היום כשאני כבר שנים לא מתאמן הצלחתי לחזור לאותנטיות של ילד שנהנה ממה שהוא עושה,

אני מנגן המון אבל רק להנאה, ואיכשהו אחרי 50 שנות נגינה- זה יוצא הכי טוב,

הכי משוחרר,

הכי רך.

אני לא חייב יותר כלום לאף אחד.


אני מוכן לנגן כמו פעם- על הטיילת עם חברים ובירה.

כמו הנגינה שהיתה במקור,

לפני שבמאה ה16 התחילו למכור כרטיסים לאופרה.

לחזור לראשוניות למה שגרם לי להתאהב במוזיקה.


איך התגלגת להקים בית ספר למוזיקה?

אני רצתי אחרי אנשים שרציתי לנגן איתם.

ככל שעשיתי את זה יותר רצו אחרי יותר ויותר תלמידים שרצו שאלמד אותם.

באיזשהו שלב הבנתי שאני צריך להקשיב ליקום וזה מה שאני צריך לעשות- כנראה לזה נועדתי.

במקרה באותה התקופה רשת כלי זמר קבלו זכיון למכור את כלי הנגינה של ימאהה

וזה חייב אותם לפתוח גם בתי ספר לנגינה על פי השיטה שהחברה פיתחה.


שיטת ימאהה היתה הקוקה קולה של המאה ה20

חברה מסחרית הקימה רשת חינוך מוזיקלי מגיל 6 ועד תואר ראשון.

יש אקדמיה לפי שיטת ימאהה.

בנוסף הם עובדים תחת ממשלת יפן- הם הפרויקטור לענייני חינוך מוזיקלי.


חברה מסחרית עושה מחקר על לימוד נגינה- מחקר שלא נעשה לפני כן.

לא נשמע כדבר הזה.

הם הבינו שמוזיקה זו עוד שפה,

יצרו כלים משחקיים כדי שהילד יוכל להרגיש תזמורת שלמה כבר מההתחלה.

השיטה אמרה: קודם כייף ורק אחר קח עבודה.

הם הבינו שעם ילדים אין שום ברירה אחרת.

בנוסף הם בנו מערך שיעורים קבוצתיים.

היו מגיעים מפקחים מיפן ומכשירים את המורים בארץ.

המורה היתה כמו פייה- מכשפת את הילדים.

היא היתה שרה ורוקדת.


בחדשים הראשונים האמהות נדרשו לשבת ליד הילדים.

מיד ערבו מבוגר בתהליך הלמידה מתוך הבנה שהלימוד חייב להיות תהליך משותף.

היו 40 סניפים בארץ.

זה הפך להיות טרנד מטורף - היפנים היו בשוק מזה.


כמו כל דבר

טרנד חדש הופך למיינסטרים שהופך בסופו של דבר לקלישאה.

בשלב מסוים כלי זמר החליטו להתחיל להפטר מהסניפים.

היו הרבה דברים שלא התאימו למנטליות הישראלית ולכן זה דעך.

נשארו מעט מאוד סניפים והם הציעו לי לקחת את סניף הרצליה ולהפוך אותו למה שאני רואה לנכון.



הסניף הזה שקיבלתי יחד עם המון עזרה בעיקר בתחום העסקי, התפתח לבית הספר שאותו אני מנהל היום- "רוקסקול".


התחלנו מבית ספר ימאהה והגענו ל"פשוט לנגן"

רציתי שאחרי שני אקורדים התלמיד יוכל להתבטא.

האלמנט הוא היכולת להתבטא בעזרת המוזיקה.

פשוט לנגן אומר שאנחנו משתמשים במיקרו לרנינג:

חלקים מאוד קטנים כדי לייצר תחושת התקדמות והשגיות, משהו להראות ולהרשים את המשפחה.

רציתי התאמה לכל תלמיד ותלמיד בשונה לחלוטין מהגישה של ימאהא- שהיתה שיטה מאוד נוקשה.


אנחנו מלמדים קשת צרה של כלים, הרכבים והפקה במחשב הביתי.

הרעיון המנחה הוא ללמוד ליצור מהרגע הראשון.

תלמידים רגילים להיות קבלני ביצוע-

אני רוצה שהם יחוו את המוזיקה כמו משחק קוביות לגו-

אני מציג/מראה טכניקות ומזמין אותם לבוא ולשחק.

לחבר בין החלקים, ובעיקר להתנסות.



אנחנו מתחילים ממש בקטן,

ולאט לאט בשיטת הספירלה:

הם מתנסים, לומדים עוד משהו ומתנסים

בצורה הזו הם מתחילים לרכוש מיומנויות.

חוזרים שוב ושוב כל פעם עם שינוי קטן.


זו בעצם המעבדה הפרטית שלנו.

מה שמעניין אותי היה לייצר סביבה שיש לי שליטה עליה.

על הדברים הטובים וגם על הטעויות.

אני היום יכול להוציא מהרגע להרגע כל רעיון שעולה לי.

כל הדברים שראיתי בעבר ולא מצאו חן בעיני - יכולתי לשנות.

אני גם זה שלוקח את הסיכונים.

עושים, משנים ממשיכים הלאה.

בעיני זה החופש.


בית הספר מאפשר לי ולמורים להמשיך ללמוד בעצמנו.

המורים באים ללמוד.

בניתי קהילה. המורים הטובים ביותר עם הכשרה והשכלה מהטובים בארץ.

חשוב לי שהאישיות של המורים תבוא לידי ביטוי:

בו נמציא משהו חדש,

בוא ננסה.

כל קיץ אנחנו לוקחים פרויקט חדש:

תזמורת צעצועים - כולה בנויה מצעצועים ישנים.

המפלצת - כלי נגינה המורכב מכלי מטבח ואורות.

אני מוכן להשתטות עם המורים בלי גבולות.

זה מה שמאפשר לנו לשמר את המורים במערכת.


בואו נדבר על הפיל שבחדר



בעצם אנחנו מקבלים את התלמיד עם פצצה מתקתקת מהיום הראשון שהוא מגיע.

ועכשיו החכמה זה לנטרל את הפצצה כמה שיותר מהר.


אף אחד לא מבין שמה שקורה זה בין השיעורים ולא בשיעור עצמו.

לילד צעיר שבוע שלם זה נצח.

הוא לא זוכר בכלל על מה מדברים.

לא ניתן לנהל ככה משהו בעל ערך. בטח ובטח לא להתקדם במוזיקה.


אנחנו חייבים להביא אותם למצב שבא להם.

שזה מביא להם משהו בעל ערך.


רוב המורים חושבים שהתפקיד שלהם זה להעביר ידע-

את מי זה מעניין בכלל

תעבירו להם חוויה.

משהו שיתפוס אותם. החוויה הרגש שאותו התלמיד ירצה לשחזר מחדש.


הבסיס ללמידה הוא- חופש.

הילדים נולדים באופן טבעי

עם סקרנות,

עם דמיון,

יצירתיות,

אינדיבידואליות.

עכשיו- בואו אתם התלמידים, תלמדו אותנו המבוגרים את כל הדברים האלו - שאיבדנו כבר מזמן.

נכון, הם צריכים כיוונון והדרכה- פה אנחנו יכולים לעזור להם.



אפשר להשיג את זה כרגעים קטנים

זה כמו אושר -אין באמת דבר כזה.

אלו רגעים חולפים

והעיקר זה להשאר במשחק.

אין אפשרות ללמד מוזיקה אם אתה לא יורד לנבכי הנפש של הילד.

זה קשור למי אתה:

מי אני בעולם הזה

זה לא בגד שאתה לובש זה לא בגד חיצוני אלו תהליכים מאוד עמוקים.

זה לא משהו מדיד .

אפשר להבין את התהליכים האלו- תהליכי הלמידה- רק בפרספקטיבה של זמן.

לפעמים אתה בטוח שנכשלת וזה לא,

ולפעמים אתה חושב שהיית מדהים וזה טוטאל לוסט.


לפני עשרות שנים נגינה היתה משהו אליטיסטי- מי יכול היה להרשות לעצמו?

פעם זה היה ה"חוג" היחידי שהיה.

היום המוזיקה הפכה לעוד חוג. אין את ה"וואו" - הוא מנגן!

הזמינות והנגישות קצת מוזילות את המקום של הנגינה.- לא בטוח שזה כל כך רע.

פעם זה היה סמל סטאטוס. יש פסנתר בבית:)

היום,המון ילדים באים לטעום. אי אפשר להכריח אותם וזה גם לא נכון.

זה הפך להיות עוד משהו כמו הרבה דברים אחרים.


הבעיה היא שהתלמידים וההורים לא מבינים את הצורך באימון בין השיעורים.

זה קונספט של התחייבות שלא מוכר היום.

ולכן הם הרבה פעמים תופסים את זה כעוד מטלה.

הילד חייב לתפוס את זה כשלו ובשבילו. אחרת זה פשוט לא יעבוד.


כמורה, אני בוחר מילים שמדברות על בחירה ועל התנהלות

כדי לבדל את עצמי מ"המורה" שהם פוגשים בבוקר.

להבין שהם עושים משהו אחר.

נגינה זה משהו טוטאלי: סנסומוטרי, קוגניטיבי, דורש יכולות סופר גבוהות ולכן גם דורש מחוייבות סופר גבוהה.

ואת זה צריך לבנות צעד צעד.


מה החלום?

החלום שלי הוא לייצר סביבה שלמה עבור התלמיד.

גם בשיעורים וגם בין השיעורים.

שאוכל לתת את העזרה לתלמידים באימון בין השעורים.

בעצם לייצר מן כרטיס מועדון.

לעזור עם המוטיבציה החיצונית תוך כדי בניה של המוטיבציה הפנימית.



תתחייב אח שלי!

תרגול לא יהיה מוצלח אם השיעור לא מוצלח.

רוב התלמידים יגידו לי שברור שהם יתאמנו

אבל בםפועל 90% שזה לא יקרה.

לעומת זאת-

אם התלמיד יתחייב על

תאריך יעד מול המורה,

ירשום על פתק על המקרר,

יגיד לאמא,

וישלח סרטון למורה אחרי שהתאמן-

אז 90% שהוא באמת יתאמן.


תתחייב אח שלי!



מה השיטות שלכם להתחייב לאימון?

לראיון המלא עם שמשון לחצו כאן




32 צפיותתגובה 1