מה את מוכנה לעשות כדי להגשים חלומות?

הכל התחיל כשההורים שלי רצו שאקבל קצת חינוך מוזיקלי



מגיל שש אני מנגנת.

התחלתי אצל המורה שגרה כמה בתים מאיתנו.

ההורים שלי לא מוזיקאים, אבל צרכני מוזיקה קלאסית מושבעים.

הם מהדור שמורה למוזיקה היה אחת מהדמויות המשמעותיות ביותר בבית הספר.

החינוך לנגינה היה בסדר עדיפות הגבוהה ביותר עבור ההורים שלהם - סבא וסבתא שלי.

הסיפור אומר שסבא סבתא שלי קנו פסנתר לפני שקנו מקרר.

לימוד הנגינה והחינוך המוזיקלי, לא היה בשביל שהם יוכלו לרכוש מקצוע טוב יותר,

או שיהווה עבורם מקור פרנסה-

זה היה חשוב להם כהעשרה במובן הכי טהור של המילה.

ופעם בשביל העשרה היו מוכנים לעשות כמעט הכל.

לכן, להורים שלי שגדלו בעצמם על הערכים הללו, היה חשוב שאלמד נגינה, שאקבל קצת חינוך מוזיקלי.

הם מצאו בסביבת המגורים שלנו אשה נפלאה שהיתה המורה הראשונה שלי לחלילית.

אחרי כמה שנים הציעה שאעבור למורה שגרה רחוק יותר,

אמרה שאני צריכה להתקדם.

כך עברתי מללכת לשכנה, לנסוע פעם בשבוע באוטובוס, יחד עם סבא שלי, ובתחנה בחיפה סבתא שלי חיכתה ואספה אותנו.

זה היה יום ארוך,

אבל היום הכי כייפי בשבוע.


התחלתי לנסוע בעקבות החלומות


הנסיעה לחיפה הובילה אותי לחלומות חדשים - בית ספר לאמנויות שרק הוקם.

וכך כמעט מבלי לשים לב עברתי מנסיעה אחת פעם בשבוע לשיעור,

לחמש פעמים בשבוע. קמתי מוקדם בבוקר וחזרתי באחר הצהריים המאוחרים.

וזה היה כייף!

אצל המורה בחיפה נשארתי עוד חמש שנים ואז הרגשתי שזה נתקע, לא מתקדם.

המוטיבציה ירדה, התסכול עלה .

תכננתי לפרוש.

ההורים שלי, שכנראה חשבו שתסכול ממורה זו לא סיבה מספיק טובה להפסיק לנגן, שאלו אותי:

אם היית יכולה לבחור מה שאת רוצה, אצל איזה מורה הכי היית רוצה ללמוד?

היתה לי תשובה, לא הייתי צריכה לחשוב אפילו דקה.

זה המורה שהייתי אצלו בכמה סדנאות והוא מלמד באקדמיה בירושלים,

אבל כולם יודעים שהוא לא מוכן לקבל בני נוער,

אין סיכוי שילמד אותי, ולכן ואני מוותרת.

אבל כידוע על חלומות לא מוותרים, אלא מוצאים דרך להגשים אותם.

ההורים שלי שכנעו אותי לדבר איתו, לפחות לנסות.

הוא אכן קיבל אותי,

אני שגרתי בעמק יזרעאל מצאתי את עצמי נוסעת כל יום לבית הספר בחיפה

ופעם בשבוע לשיעור בירושלים.

זה היה יום ארוך מאוד,

אבל היום הכי כייפי בשבוע.

הייתי ממשיכה באוטובוסים ישר אחרי בית הספר,

אפילו קיבלתי דיסקמן מתנה (בזמנו היה שדרוג מטורף לווקמן וגאל את כולנו מהקסטות),

כדי שאוכל לשמוע מוסיקה בדרכים,

וחוזרת הביתה סביב 22:00.



לכל מי שחדש יותר ממני בעולם הזה, אזכיר שמדובר בתקופה בה לא היו טלפונים ניידים,

היו טלפונים ציבוריים וטלאכרד- השדרוג הטכנולוגי לאסימונים...

מן כרטיס נטען שמכניסים לטלפון הציבורי וכך למעשה ניתן להתקשר לטלפון נייח.

לא תמיד היה לי זמן להתקשר בין הריצות לאוטובוסים, אבל איכשהו הצלחתי לעדכן את אמא שלי שהכל בסדר ולחזור הביתה בשלום ולה כנראה היה מספיק בטחון ביכולת שלי להסתדר בעולם.

גם שנים מאוחר יותר כשלמדתי בפירנצה,

פעם בחודש הייתי נוסעת לבולוניה או מילאנו לסדנאות העשרה והתמחות.

מה לא עושים בשביל חלומות...


עברו השנים והפכתי להיות ההורים שלי:)

עברו כמה שנים, נולדו לי ארבעה ילדים.

גם לי היה חשוב שהם ילמדו נגינה.

לא חשבתי שהם יהיו נגנים מקצועיים, אבל ידעתי בוודאות מוחלטת שדרך לימוד הנגינה הם יקבלו שפה נוספת, מיומנויות משמעותיות לחיים שלהם, ולהתפתחות שלהם כבני אדם בעולם הזה.

ידעתי שהם יחשפו לדמויות משמעותיות שירחיבו להם אופקים ויהוו עבורם מקור להשראה ומודל לחיקוי.

ידעתי שבזכות לימוד הנגינה הם ילמדו להתמודד עם אתגרים ותסכולים בדרך.

אלו היו הערכים שרציתי להקנות להם.

היה לי גם ברור שהם ילמדו במוסד מוזיקלי מסודר כדי שישתייכו לקהילה,

שישמעו את המוזיקה הבוקעת מהחדרים,

את הקונצרטים, ויפגשו את שאר הילדים המחכים לשיעורים שלהם.


מסתבר שהמציאות קצת יותר מורכבת מהחלומות


במציאות זה היה כמובן מורכב יותר.

הבן הגדול התחיל ללמוד סקסופון בכיתה ד',

הבן השני התחיל כינור בכיתה ב' והבנות עוד היו תינוקות.

הכנר והמורה התחברו מייד

אבל היא רצתה שאהיה בשיעורים כדי שאוכל לעזור לו ולהנחות אותו כשהוא מתאמן בבית,

ואני לא יכולה לעשות את זה עם הקטנות, אז שאמצא שמרטפית.

הסקסופוניסט לא התחבר למורה שלו על אף שהיה בחור מקסים ומקצועי.

הוא אהב את הכלי ואת המוזיקה אבל משהו שם לא ממש עבד.

אז חיפשתי מורה אחר. כך לימדו אותי הורי.

היה מרכז מוזיקה אחר לא מאוד רחוק מאיתנו אבל בדיוק בכיוון ההפוך…

וכך מצאתי את עצמי מטיילת עם הקטנות בין שני מרכזי המוזיקה שהיו באזור,

ומדי פעם כשהיינו משחקות בחוץ בזמן שחיכינו,

היתה איזו מורה פותחת את החלון וצועקת עלינו שאנחנו עושות רעש ואי אפשר ללמד ככה.

הגדול הצטרף לתזמורת כלי הנשיפה ועבר מיום בשבוע ליומיים, השני גם הוא הצטרף לתזמורת כלי הקשת .

התחלנו ללמד אותם לנסוע בתחבורה ציבורית, אבל אין כזו בשפע באזורינו.

תורה של מספר שלוש הגיע להתחיל לנגן.

הילדה החליטה שהיא רוצה לנגן בפסנתר והיתה לה המון מוטיבציה כך שהתחלנו כבר בגן חובה.

(גם ככה בילינו רוב השבוע בהמתנה לאחים שלה)

היא מאוד אהבה את הפסנתר אבל לא התחברה כמעט לאף מורה.

הצלחנו לעבור כמעט את כל המורות של הקונסרבטוריון כי הרי מורה לא מתאימה זו לא סיבה להפסיק.

את חלקן היא פיטרה, אחרות פיטרו אותה.

שנייה לפני תום הקריירה הפסנתרנית שלה מצאנו מורה שלימדה פיתוח קול ושילבה עם זה גם פסנתר.

שם היא החזיקה בשמחה עוד שנה ובזה זה הסתיים.

בינתיים אדון מספר שתיים אחרי שבע שנים בכינור הרגיש שזה לא בשבילו והוא רוצה לעבור לקונטרבס.

אז חיפשנו מורה לקונטרבס, כי אין כאלו בצפון. מצאנו מורה פנסיונר שהיה מוכן להגיע במיוחד פעם בשבוע, וזה לא היה זה. אז הוא עבר למורה בירושלים (סגירת מעגל?)

גברת מספר ארבע, החליטה שהיא רוצה לנגן בגיטרה קלאסית,

כי אח של מרקו מהסדרה "הלב" מנגן בגיטרה לקוף שלו.

אז התחלנו גם גיטרה.

התשלומים לקונסרבטוריון כבר עברו את תשלומי המשכנתא וזה עוד בלי עלויות כלי הנגינה,

אבל העיקר החינוך לילדים והגשמת חלומות…


לא תאמינו מי הגיע לעזרתי


עברו השנים, המוטיבציה החלה לדעוך, ואני שהתעקשתי להחזיק את זה - כבר חשבתי להרפות.

רק שבדיוק ברגע הזה הקורונה הגיעה לעזרתי.

כן כן הקורונה בכבודה ובעצמה.

עד בוא הקורונה שגרת החיים של גברת מספר ארבע עם הגיטרה נראתה בערך כך:

לצאת בשבע בבוקר להסעות בית הספר,

להמשיך לחוג מחול (אהבתה הגדולה של גברת מספר ארבע - היא רוצה להיות רקדנית, לא נגנית)

לחזור הביתה

ואז לנסוע לקונסרבטוריון - ליום הספיציפי שהמורה נמצא בו לשעה היחידה שהצליחו לתאם בין שניהם. והיא התחילה להתעייף ןלתהייאש.

ופתאום הגיח הזום לחיינו!

שיעורי הנגינה עברו לשעות הבוקר או הצהריים,

ואפילו היה אפשר לשנות בלי בעיה בהתאם לשינויי מערכת השיעורים בבית הספר או תכניות משפחתיות.

פתאום הכל נהיה נגיש יותר,

פשוט יותר,

ענייני יותר

באחריותה הבלעדית ובלי צורך בהסעות מצדי,

ואפילו כייף יותר.

אז גברת מספר ארבע היקרה התחילה להקדיש חלק משמעותי מהיום לנגינה ואנחנו נהנים מכל רגע!

אני לא מצטערת ולו על דקה או שקל שהוצאנו על החינוך המוזיקלי!

הערך והמיומנויות שהם קבלו לחיים - עצום!

גם היום כשחלקם כבר עברו לעיסוקים אחרים,

אני יודעת עד כמה תקופת הנגינה- לבד, ביחד, המפגש עם עוד ילדים מנגנים והמורים המקסימים שלהם משמעותית בהתפתחותם כבוגרים.

כדי לנגן לאורך זמן צריך קשר טוב עם המורה, חיבור רגשי.

לפעמים זה לא קורה בהזדמנות הראשונה. וגם כשכבר יש כזה, מגיע השלב בו צריך שינוי, צריך וגיוון.

מאחד אתה מקבל משהו אחד ומאחר משהו נוסף.

זה מאפשר להתנסות ולהתפתח, זה מאפשר להכיר גישות ואינטרפטציות.

זו המהות של התפתחות וצמיחה.


לסיכום:

האפשרות לבחור מורה שבאמת יתאים לילד היא קריטית כדי לייצר תרגול ארוך טווח, פיתוח יכולת ההתמדה ויכולת ההתמודדות עם המשברים שבדרך.

כדי לאפשר את חופש הבחירה חייבים מגוון

ופה נכנס אלמנט המרחק הגאגרפי והזמינות.

אין ספק שהמעבר להוראה אישית אונליין, גם אם בצורה חלקית (הוראה היברידית) מאפשר בחירה גדולה יותר וסיכוי טוב יותר להתאמה

את MIA MUSIC הקמתי בעקבות הסיפור המסופר פה.

החלום שלי הוא מורים ברמה הגבוהה ביותר שיוכלו ללמד תלמידים מכל מקום בארץ,

לבנות קהילה סקרנית,

לייצר תכנים שמעשירים ומרחיבים אופקים לכל חברי הקהילה: מורים, הורים, תלמידים

ומאפשרים חלומות חדשים.

לפתח שיטות לימוד ייעודיות המותאמות למאפייני הדור החדש,

הכוללות שילוב אלמנטים ויזואליים וטכנולוגיים בתהליך הלמידה.

כל זה- לא כדי ליצור את דור המוזיקאים הבא,

אלא כדי לייצר דור עם חוסן נפשי,

יכולת תקשורת,

יכולת התמדה ויכולת התמודדות,

התעקשות והתגברות כדי שיוכל להגשים חלומות.

ואם יש משהו שאתם יכולים כבר לדעת עלי- אני לא מוותרת על חלומות ואעשה הכל כדי להגשים אותם.


מוזמנים להכנס לאתר שלנו ולגלות את המורים, הסדנאות, החזון והביצוע.



8 צפיות0 תגובות