הפעם אני כועסת.
כבר הרבה זמן שאני עסוקה בדיון פנימי וחיצוני עם נושא ההנחות המוקדמות, הציפיות והמסקנות של מוזיקאים ומורים לנגינה.
אם למדתי משהו ב4 שנים האחרונות זה להתחיל לשאול שאלות,
ולהבין גם איך לשאול אותן.
העולם הזה כבר מזמן הפך להיות עולם מפתיע,
כבר מזמן גילינו שכל מיני אקסיומות שחיינו על פיהן לא רלוונטיות יותר.
במקום להמשיך ולהיאחז בהן,
הגיעה העת להרפות מכל ההנחות המוקדמות,
ולהתחיל לשאול שאלות.
מתי?
כמובן שעכשיו ומייד.
הסיפור הזה החל לפני כמעט שנה.
בן של חברה טובה ויקרה, משפחה סופר מוזיקלית שגרה בגליל, החל לגלות עניין רב בלימודי הפסנתר שלו.
מבחינתם זה התחיל כהעשרה חיונית לחיים - ההורים ניגנו שנים רבות, והמשפחה באופן כללי מעריכה מוזיקה וחיה מוזיקה ביומיום.
שום דבר מקצועי, אבל יודעים להעריך רמה.
אז אותו ילד הלך למרכז האזורי ללמוד פסנתר.
עד פה אין באמת חדש.
הוא התאהב בכלי, נקשר עמוקות למורה הנפלאה שלו, שידעה בצורה כל כך רגישה ומדוייקת את המינון הנכון עבורו.
לאתגר אותו, איך לקדם אותו ואיך להעיר בו את התשוקה לנגינה. - הכל במידה הנכונה.
כמובן שבמרכז שלו הוא היה מהטובים ביותר אם לא הטוב ביותר בתחומו ובגילו.
הוא נרשם לתחרויות אזוריות, וככל שהרחיק מהצפון גילה שיש עולם מעבר, עולם אחר שלא ידע עליו.
והמורה שלו -
תמיד איתו, קשובה ומנסה לחשוף אותו לכמה שיותר קונצרטים, נגנים, תחרויות, כיתות אמן.
לפני כשנה הגיע הרגע הזה, שאחרי שיחה משותפת, הבינו שלגור בפריפריה הגאוגרפית מעכב אותו.
*פה חשוב לי להדגיש:
בפריפריה יש מורים נפלאים, מורים מלאי תשוקה, מסירות והמון שליחות לתת כמה שיותר.
יש בפריפריה האזורית תלמידים נהדרים.
הבעיה היא הכמות והמרחקים.
בניגוד למרכזים העירוניים הגדולים, בהם יש מבחר הרבה יותר גדול של מורים ומסה הרבה יותר גדולה של תלמידים,
פה אנחנו מדברים על מספרים מצומצמים.
ואם אנחנו יודעים שרק 5% מהתלמידים באמת ילכו לכיוון של מצויינות,
ההבדל בין 5% מתוך אלפים, לבין 5% מתוך מאות בודדות, הוא מה שעושה את ההבדל העצום.
כדי להתפתח ולצמוח חייבים להיות בסביבה שהסטנדרטים שלה הם הרבה מעל הממוצע - וזה מה שאותו ילד מקסים היה צריך.
המורה שלו, הבינה את הצורך הזה והתחילה ליצור קשר עם מורים בכירים ברחבי הארץ.
ההורים התגייסו והתחילו לחרוש את הארץ לאורכה ורחבה בשמחה ובאהבה.
בינתיים,
הם גילו שיש תכנית לאיתור נגנים מחוננים מטעם הפיקוח על החינוך המוזיקלי, והחליטו לגשת למבחנים האלו,
מי שעובר אותם, זוכה להיו חלק מקהילת מצטיינים כמותו עם שפה משותפת ויעדים משותפים.
הם זוכים בסדנאות, כיתות אמן וחשיפה להמון העשרה.
ההרשמה למבחנים היתה עניין בפני עצמו, לנסות להבין מתי זה מתקיים, עם מי אפשר לדבר כדי לקבל פרטים -
מן הרגשה שאם אתה לא בעניינים - אין לך סיכוי לדעת כלום.
במקביל,
אחרי חיפושים נמצא מורה נהדר שבדיוק עלה לארץ והתחיל ללמד בקונסרבטוריון רעננה.
כן, אותה מורה מסורה מצאה את המורה הזה שלמד איתה לפני שנים רבות,
עשתה את החיבור,
והתחילה לבנות איתו תכנית משותפת שבאמת תתאים לתלמיד,
תכנית של שיתוף פעולה בין שניהם.
הגיע יום הבחינה,
ולאחריה הועבר המסר:
כן הוא מאוד מוכשר אבל הוא חייב לעבור מורה עכשיו.
המורה הזו לא מתאימה, לא מקדמת כמו אותו כראוי וזה עושה לו נזק.
וכן, כדאי שזה יהיה מורה ידוע מהחבורה הנכונה, כדי שיהיו קשרים להמשך.
כמנהלת קונסרבטוריון בעברי אני מכירה מצוין את האימרות האלו,
אני מכירה את האנטגוניזם העצום שזה יוצר אצל אותם מורים מסורים מהפריפריה, שבסופו של דבר מוגדרים כלא מתאימים ועושים נזק,
על חוסר האמון העצום שזה מעמיק בין הפריפריה למרכז,
בין "מורי היומיום" שעושים את העבודה השחורה ל"מורים הבכירים".
אבל הפעם היה מדובר בחברה שלי שממש נלחצה מזה.
אמא נהדרת, מבינה בכמה דברים בעולם וגם במוזיקה.
אמא שלא מבינה מה זו צורת הדיבור הזו ולמה.
ופה אני באה לצעוק -
מספיק ודי עם ההתבאטויות האלו - זה לא מתאים יותר!
מספיק עם כל ההנחות המוקדמות האלו,
מספיק עם "החבורה הנכונה",
לא מתאים יותר.
חברים,
העולם השתנה זה כבר לא עובד יותר ככה!
לפני שאתם קובעים משהו על מורה כזה או אחר - תשאלו קצת, תבררו מה קורה שם.
דברו עם המורים המסורים האלו - תשמעו על הדרך שהם עשו עם התלמידים האלו שהתאהבו במוזיקה,
שמוכנים לעשות הכל למענם.
תכניסו אותם "לחבורה", הם נכס!
תעזרו להם לצמוח ולהתרענן - הרי כל כך קשה ללמד והם עושים את זה בכזו תשוקה.
יש כל כך הרבה דברים לעשות מלבד התובנות המוחלטות והלא רלוונטיות.
ואם כבר נוצר שיתוף פעולה בין שני מורים, ואולי אפילו עזרה וקבלת פנים למורה חדש שעלה לארץ - תחבקו את זה לפני שתפסלו!
זה סיפור קטן שסיפרה לי חברה יקרה, סתם כדרך אגב,
במן השלמה שזה המצב ומזל גדול שבסופו של דבר הבחור הצעיר התקבל לתוכנית המחוננים,
ולומד עם שני המורים הנהדרים שלו.
שהגיע לכיתת אמן ראשונה עם סונטה של בטהובן, וכבר קטף מחמאות על ההתקדמות הנפלאה שלו,
וכבר סימן יעדים קדימה כדי להמשיך ולהתפתח.
אני כל כך שמחה בשבילם,
וכל כך כועסת בשבילנו....